כ"ט בנובמבר עבר אתמול כמעט בלי הד ובצדק. לא בגלל זלזול בהיסטוריה, אלא מפני שההיסטוריה האמיתית שלנו לא נכתבה באולמות ההצבעה של האו"ם לאחר החלטת החלוקה. מיד לאחר ההחלטה, פרצה מלחמת העצמאות והפלישה הערבית ומה שהוביל להקמת המדינה היה ניצחונם הניסי של היהודים במלחמה ולא שום החלטה באו"ם. האמת ההיסטורית ברורה: זכותנו על הארץ היא ברית בין הבתרים וההבטחה האלוהית לאבות האומה. ואולם המסמך הבינלאומי המודרני היחיד שמכיר בזכותנו לריבונות על ארץ ישראל משני עברי הירדן הוא הצהרת בלפור (1917) ואישורה על-ידי חבר העמים (1922). הבסיס החוקי הזה מעולם לא בוטל והוא התשתית לזכותנו גם מבחינת החוק הבין לאומי. הכיבוש היחיד שהיה ביהודה ושומרון היה הכיבוש הירדני ב-1948. אנחנו שחררנו את הארץ ב-1967 - אך במקום לעמוד זקופים, קיבלנו על עצמנו שיח המשתוקק להכרה חיצונית. ומאותו רגע, במקום ליישם ריבונות חזרנו למקום הקטן של קהילה שמבקשת רשות להיות עם. זו המחלה שאותה אנחנו צריכים לרפא. כ"ט בנובמבר לא נתן לנו עצמאות, אבל הוא כן חשף אמת עמוקה: אפילו כשקיבלנו הזדמנות לעמוד על נפשנו - כמו אסתר המלכה שביקשה מאחשוורוש את הרשות להילחם באויביה - עדיין ביקשנו אישור מלכויות. והיום? היום אנחנו שוב עומדים ברגע היסטורי. רגע שבו אנחנו יכולים לבחור: להישאר במעמד של קהילה שמבקשת רשות להתקיים - או להיות אומה שמפעילה את כוחה, את צדקתה ואת ריבונותה. המשמעות מחזקת מאוד: העתיד שלנו לא ייקבע בוושינגטון, לא באו"ם ולא בחצרות מלכויות. הוא ייקבע רק במקום אחד: בכוח הרצון שלנו להיות עם חופשי בארצנו. כשנחליט לעשות את זה באמת - לא יהיו פה יותר בסיסים זרים שיכתיבו את המציאות, לא עוד ויתורים שמפוררים את הריבונות, אלא ישראל שעומדת על רגליה, שלמה עם עצמה ועם ייעודה. זו המלחמה האמיתית של דורנו - להפסיק לבקש לגיטימציה מבחוץ, ולהתחיל לנהוג כמו עם שיודע מי הוא, מה ייעודו ומה שלו. כשזה יקרה, לא רק שנפסיק לדמם, נחזור לחיות כאן את הסיפור היהודי במלוא עוצמתו.