אמש, בכיכר החטופים, אחרי שהקהל העצום סיים לשיר את התקווה, ניגשתי לחברתי ואמרתי לה שלדעתי הגיע הזמן שאסיים את תרומתי הציבורית במסגרת הפוסטים ב-News1. לא משום שאיני רוצה להמשיך, אלא משום שאני מרגיש צורך לנוח מעט. חברתי מחתה בעדינות, ובטרם הספיקה להמשיך, אמרתי לה שבמשך חודשים, בכל פעם ששרתי את 'התקווה' לפני פיזור ההפגנה, הרגשתי דחף פנימי לכתוב משהו אקטואלי מתוך המילים שלה. הבוקר הרגשתי שאני בשל לכך, ושזה חייב להיאמר... קשה לחשוב על רעיון סותר-מציאות יותר מאשר מתן חנינה לבנימין נתניהו. לא מתוך כעס ולא מתוך פוליטיקה, אלא מתוך דבר מה עמוק בהרבה: התקווה. ההמנון הלאומי אינו טקס ריק; הוא מצפן מוסרי. הוא קושר אותנו זה לזה, והוא מתווה את גבולות המותר והאסור במדינה שרוצה להיקרא מדינה דמוקרטית. "נפש יהודי הומייה" - זהו בסיס החיבור בינינו כעם. מי שקרע את החברה לשני מחנות עוינים, מי שייצר עומק של חשדנות, פחד ושנאה, לא יכול להיות מקבל החסד של המשפט הציבורי. החנינה איננה ריפוי! היא מחיקת האחריות למי שפירק את מרקם החיים המשותפים. "עין לציון צופיה" - ההמנון מצווה עלינו לראות, לא להסתנוור. חנינה לנתניהו היא לא תקווה; היא עצימת עיניים גסה. היא הזמנה לא לשאול שאלות, לא לבדוק מה השתבש, לא להבין מי הוביל אותנו אל רגעי השפל הביטחוניים, החברתיים, המוסדיים. היא אומרת לציבור: ראיתם? תשכחו. נפגעתם? תבלעו. ולבסוף, מה שברור יותר מכול: "להיות עם חופשי בארצנו." עם אינו חופשי אם מנהיגיו עומדים מעל החוק. עם אינו חופשי אם האחריות מתמוססת, ואם החסד מוחק את הדין. עם אינו חופשי אם כללי המשחק משתנים לפי כוחו של אדם אחד. חנינה לנתניהו איננה פיוס! היא הפקרות. כן הפקרות! היא ביטול המבנה הדמוקרטי הבסיסי, והיא בגידה ברוח ההמנון שאנו שרים בעיניים דומעות בכיכר. התקווה אומרת: "עוד לא אבדה תקוותנו." החנינה אומרת: "איבדנו הכול! גם את היכולת להבחין בין טוב לרע." ואין דבר פחות ציוני מזה! כבוד נשיא המדינה, שכל עיני האומה מופנות בשעות ורגעים אלו אליך. אנא, אל תצא מגדרך. רק לפני מספר שבועות, אתה כבר אמרת מהי החלטתך. בבקשה אישית, ממש אותה במלואה, דחה את הבקשה.