היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר מאת המשוררת הפינית סירקה טורקה, המתארת את האויב הפנימי שלנו, שמסמן לנו על קיצנו המתקרב באמצעות נוהל 'הקש בגג'. את ההרהור והשיר ואת 963 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, שם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. המשוררת הפינית סירקה טורקה (2021-1939) פרסמה ספר פרוזה אחד ושנים-עשר ספרי שירה, שתורגמו לשפות רבות. היא הרבתה לכתוב על הטבע, על הבדידות ועל הזיקנה. היא הייתה ספרנית ומנהלת אורווה, ובגיל ארבעים עזבה את הציוויליזציה ועברה לגור בחיק-הטבע, בבקתה ששימשה כבית-הקיץ של משפחתה. בזכותו של המשורר והמתרגם רמי סערי שיריה מוכרים גם לקוראי השירה בישראל. את השיר 'הלב' קראתי בספר 'עמוק בלב היער' בתרגומו של רמי סערי (הוצאת כרמל, 2006). זהו שיר על ההזדקנות, והוא מזכיר לי את השיר 'ככה זה כשמזדקנים', שגם עליו כתבתי לא מזמן: אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַקַּשׁ הַמְּרֻבָּע, מְרֻבַּעַת בְּמִקְצָת כְּבָר גַּם אֲנִי עַצְמִי, כָּכָה זֶה כְּשֶׁמִּזְדַּקְּנִים. השיר 'הלב' כתוב כקטע פרוזאי, כמו שירים רבים אחרים בספר הזה, אך ניתן היה בקלות לחלק אותו לשורות קצרות, כדי שגם יראה כמו שיר: בַּהַתְחָלָה זֹאת הָיְתָה נְקִישָׁה מְרֻשַּׁעַת, טִיפּ-טִפָּה בְּצַד שְׂמֹאל, בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה עָלֶיהָ לְהִמָּצֵא. אַחֲרֶיהָ בָּא כְּאֵב עַז, מֵצִיק. זֶה בְּהֶחְלֵט בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. כְּבָר הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁבַּגִיל הַזֶּה כְּבָר צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַחְשֹׁב עַל הַלֵּב. מָה אִם אַדְלִיק אוֹר, אֲבָל מַה זֶּה יַעֲזֹר. אֵין פֹּה שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לְקַבֵּל טִפּוּל, אֲפִלּוּ טֶלֶפוֹן אֵין כָּאן. הַאִם כָּךְ הוּא בּוֹגֵד בִּי. כְּאִלּוּ סָמַכְתִּי עָלָיו. וּמָה אֲנִי עַצְמִי עָשִׂיתִי לְטוֹבַת הָעִנְיָן. אֲנִי שׁוֹכֶבֶת בַּחֹשֶׁךְ, לַחְלוּחִית כָּלְשֶׁהִי עוֹלָה בְּעֵינַי, וּלְתוֹךְ הַכְּאֵב הַהוּא אֲנִי שׁוֹקַעַת בְּשֵׁנָה. בשיר הקצר הזה מתארת טורקה את האופן בו הגוף הולך ומתרחק מאיתנו כשאנו מזדקנים, עד שכדי לזכות בעצמאות מלאה הוא תוקף אותנו מבפנים. השיר נפתח בהזהרה המזכירה את נוהל 'הקש בגג', שבאמצעותו מזהירים השב"כ וצה"ל את תושבי הבניין, רגע לפני שחיל-האוויר הישראלי משמיד אותו ואת יושביו בפצצה שמשקלה טון: "בַּהַתְחָלָה זֹאת הָיְתָה נְקִישָׁה מְרֻשַּׁעַת". כבר כאן יוצרת טורקה ניכור בין התודעה לבין הגוף, כשהיא מייחסת לו כוונה "מְרֻשַּׁעַת". המשוררת מרחיבה מעט, ומתארת את המיקום המדויק של נקישת ההזהרה: "טִיפּ-טִפָּה בְּצַד שְׂמֹאל, בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה עָלֶיהָ לְהִמָּצֵא". כך בדיוק פועל נוהל 'הקש בגג', באמצעות ירי של טיל קטן על גג הבניין, לפני שתפגע בו הפצצה הכבדה שתהרוס אותו כליל. הדיוק בתיאור הזה חשוב, משום שהוא מעביר את האחריות לתושבי הבניין הצפוי להיהרס, או למשוררת המודעת לסימנים שגופה משדר לה. ההזהרה מלווה במעשה: "אַחֲרֶיהָ בָּא כְּאֵב עַז, מֵצִיק". הכאב אינו מפתיע, הרי היה צפוי מראש: "זֶה בְּהֶחְלֵט בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. כְּבָר הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם". כבר כאן מפגישה אותנו המשוררת עם טבע האדם, עם הדחיינות הבסיסית הטבועה בנו ועם ההתעלמות מן הסכנות הצפויות לנו בגלוי. הכל היה ידוע מתמיד, מזכירה לנו המשוררת: "אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁבַּגִיל הַזֶּה כְּבָר צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַחְשֹׁב עַל הַלֵּב". נו, אם מישהו אמר זאת כבר מזמן, מדוע בחרת להתעלם ולא "לַחְשֹׁב עַל הַלֵּב"? אינני יכול שלא להיזכר בשירו של דוד אבידן, 'נון-קונפורמיזם', שמתאר את השפעת הדחיינות על קריסת הגוף: הַכֹּל הָיָה יָדוּעַ מִתָּמִיד. פַּעֲמוֹנָיו דָּחוּ אֶת צִלְצוּלָם עַד לְאַחַר הָאַזְעָקָה. אוּלָם הַכֹּל הָיָה יָדוּעַ מִתָּמִיד. וְאָז הֶחֳמָרִים, מֵהֶם קֹרַץ, הִכְרִיזוּ מֶרֶד, וְהַכֹּל פָּרַץ. התירוצים תמיד מסבירים את המחדל בדיעבד: "מָה אִם אַדְלִיק אוֹר, אֲבָל מַה זֶּה יַעֲזֹר. אֵין פֹּה שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לְקַבֵּל טִפּוּל, אֲפִלּוּ טֶלֶפוֹן אֵין כָּאן". אכן, המשוררת גרה בסוף העולם, בקצה היער, לבדה עם הכלב בבקתה קטנה. האם זה מצדיק את ההזנחה? גם כאשר אינה עושה כלום כדי למנוע את הסכנה, מתחשבנת סירקה טורקה עם גופה הקורס, ומאשימה גם את עצמה: "הַאִם כָּךְ הוּא בּוֹגֵד בִּי. כְּאִלּוּ סָמַכְתִּי עָלָיו. וּמָה אֲנִי עַצְמִי עָשִׂיתִי לְטוֹבַת הָעִנְיָן". השיר מסתיים בבחירה להרים ידים, להיכנע, ולהניח לגוף ולזיקנה לעשות בנו שמות, כשכוחנו הולך ואוזל: "אֲנִי שׁוֹכֶבֶת בַּחֹשֶׁךְ, לַחְלוּחִית כָּלְשֶׁהִי עוֹלָה בְּעֵינַי, וּלְתוֹךְ הַכְּאֵב הַהוּא אֲנִי שׁוֹקַעַת בְּשֵׁנָה". האם יש ביטוי מתאים יותר לחולשה האנושית הזו מאשר 'עצימת עינים'? סירקה טורקה מסמנת כאן רגע קטן בחייו של כל אדם זקן, המתעלם מהסימנים המוקדמים של לב שקורס, מכתם שמרצד בעין ימין, מכאב בקרסול, מפצעון קטן במקום רגיש, מדימום קטן בתנוך האוזן שמרמז על התחלה של סרטן העור ומצריבה חולפת וחוזרת במקום לא ברור בבטן התחתונה. האם ההתעלמות מסימני המחלה נובעת מדחיינות או מעצלנות, או שמא דווקא בגילנו המאוחר כל תקלה קטנה מזכירה לנו את חרדת המוות המתקרב שאיננו רוצים להודות בקיומו? . ואולי חולשת הזיקנה המתעלמת מתחלואי הגוף מבטאת משהו מהותי יותר בטבע האדם, הגורם לנו להתעלם מהמציאות, מסימני הסכנה המופיעים ומתריעים על מחלה, על מלחמה, על כוונות רעות, על פשעי-מלחמה ועל הרוע האנושי הצומח ומשתרג סביבנו? איך עוד אפשר להסביר את שקיעתן של תרבויות גדולות שמצמיחות גזענות ושנאה? איך אפשר להסביר את ההתעלמות הגלובלית מן הדמוקרטיה ההולכת ונעלמת ומשינויי מזג-האוויר שמשנים את העולם ומשבשים את העונות ומייבשים נהרות ומציפים מדינות ומרעידים ארצות שלמות? נדמה לי שאין דבר בטוח ויציב יותר מן ההכחשה האנושית, המקרבת את קיצו של העולם, או לפחות את קיצה של התרבות האנושית. סירקה טורקה קרובה מאוד לליבי (שמאותת לי לפעמים באמצעות לחץ-הדם המתפרץ ומאיים), וכמוה גם אני בחרתי להתרחק מן הציוויליזציה ולחיות בכפר בולגרי קטן ונידח, על שפת הנהר. בתוך השקט הזה של הטבע, שרק ציוץ ציפורים או זרימת הנהר נשמעים בו, אני מתעלם ככל האפשר מן הצפצופים שבאוזני, מלחץ-הדם המתגבר, מן הכאב ברגלי שלעתים מונע ממני ללכת, ומסימנים רבים אחרים, המזכירים לי שהקץ קרוב.