שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שטלטל את המדינה ושינה את חיינו. הזמן עבר אבל לא ריפא. הוא רק חשף שכבות עמוקות של כאב, אחריות ותקווה ושאלות שמסרבות להיעלם. ישראל ניצבת בצומת היסטורית שבה ביטחון, חברה ופוליטיקה נשזרים זה בזה, ומחייבים אותנו לעצור ולשאול: לאן אנחנו הולכים מכאן?
החטופים חזרו אבל האחריות רק מתחילה. רגע השחרור היה דופק לאומי אחד שעצר, אבל תוך זמן קצר התברר שהחזרה אינה סוף אלא תחילתו של מסע ארוך, רפואי, נפשי, רוחני וכלכלי. במקום מערך מדינתי יציב, מי שממלא את החלל הם האזרחים, עמותות, מתנדבים ותרומות. מרגש, מעורר השראה וגם כואב. איך ייתכן שמדינה שנשבעה להחזיר את ילדיה לא עומדת לצידם ברגע שאחרי.
ביטחון רוטט, בין שגרה מתוחה לתקווה עיקשת, האירוע החריג הפך לשגרת חירום מתמשכת. הצפון חי בשקט מתוח, העוטף מנסה להחלים, והאיום הביטחוני עדיין לא התייצב. האזרחים נעים בין חרדה לעייפות, אבל גם מפגינים כוח חיים עיקש שממשיך לפעום. זהו מרחב של "ביניים", לא מלחמה מלאה, לא שלום שמעניק תחושת יציבות.
הדיון סביב בקשת החסינות של ראש הממשלה הפך לזירה טעונה שמחדדת את עומק השבר הציבורי. תומכיו רואים מהלך חוקי, מתנגדיו פגיעה באמון ובשוויון בפני החוק. כך או כך, עצם העיסוק ממחיש מציאות קשה. בזמן שהעם מצפה להנהגה יציבה ונקייה מאינטרסים, הפוליטיקה עסוקה בעצמה.
חוק הגיוס, מאבק על הלב הערכי של החברה הישראלית - זה איננו רק ויכוח ביטחוני, זה דיון על שוויון, חוזה חברתי ואחריות משותפת. בקצה אחד הצורך המבצעי והדרישה לצדק, בקצה השני אורח חיים וחשש מהתנגשות בין מדינה לדת. לא "הם מול אנחנו", אלא שאלה אחרת - האם נוכל לבנות מדינה שבה כל מגזר מרגיש חלק אמיתי.
אני כותבת את הדברים כאישה שחוותה מלחמות, כאחות בכירה, כאמא, כסופרת ובעיקר כאזרחית שמאמינה בכוח של החברה הישראלית להצליח להאיר גם כשנדמה שהחושך עוטף הכול. הכוח האמיתי של ישראל תמיד צמח מלמטה, מהמתנדבים, מהעורף שמתגייס בלי לבקש דבר, מהלוחמים, מהמשפחות שמחזיקות אמונה גם כשהלב נסדק, ומהאנשים הפשוטים שרק רוצים לחיות כאן בביטחון, בצדק ובכבוד.
אבל בתוך כל האור הזה מתבלטת אמת חדה, מדינה לא יכולה להישען רק על אזרחיה. היא חייבת להיות להם כתף, לא להפך. והכתף הזו מתחילה במילה אחת שנשחקה כאן עד דק, אמון... אמון במוסדות, בהנהגה, זה בזה. כי העתיד שלנו לא ייקבע רק על-פי הגבולות, אלא ביכולת שלנו להתאחד סביב שיקום, תיקון והתחלה חדשה.
ישראל עמדה בעבר מול תהומות וידעה לטפס מהן שוב ושוב. היום המבחן אחר: לא מבחן של כוח, אלא של אומץ מוסרי. הכאב כבר ברור, המחיר כבר שולם, והלקחים נכתבו בדם ומה שחסר הוא מנהיג שיקום ויאמר את האמת בלי למצמץ, בלי לפחד ובלי לחשב רווח פוליטי. ישראל לא צריכה עוד מנהיג של מחנות, לא ימין, לא שמאל ולא דתי. היא צריכה מנהיג מסוג חדש - ישראחד!
מנהיג שמסרב להיקרע, שמבין שמחלוקת היא חלק טבעי מחיינו, אבל אינה תירוץ להתפוררות. מנהיג ישראחד לא עומד מעל העם, הוא צועד בתוכו. מביט למציאות בעיניים, גם כשהיא קשה, ומוכן לשלם מחיר על האמת, לא על ספינים. ורק מנהיג כזה יוכל להוביל אותנו לעתיד שהוא לא תוצאה של ברירת מחדל אלא של בחירה אמיתית, אמיצה ומאוחדת.