אחרי חודש של מסע זוגי בהודו לא רק התודעה השתנתה. משהו בתפיסה שלנו על חיים, על משמעות, ועל מהות האדם זועזע עד היסוד. אין דרך אחרת לומר זאת, הודו היא מקום שמפרק אותך כדי להרכיב אותך מחדש לא בעדינות. באגרוף, והאגרוף הראשון מגיע כשמבינים שם משהו שבארץ כמעט בלתי נתפס. לפרה יש אותה זכות קדימה כמו למכונית, לא כמחווה רומנטית לטבע אלא כחוק בחיים.
הפרה נעצרת באמצע הכביש, מביטה בך בעיניים שקטות, ובאותו רגע כל תכתיבי המהירות, היעילות, "אני צריך להגיע" שאנחנו חיים לפיהם מתפוררים. היא לא זזה והאמת, היא גם לא צריכה. משהו בזכות הקיום שלה מאיר לך את כל המקומות ששכחנו, שכחנו לעצור, שכחנו להימנע מלדרוס, שכחנו להקשיב למה שלא מדבר בקול . אבל זה רק המבוא...
המהפכה האמיתית מתרחשת בוואראנאסי עיר שבה הקיום עצמו עירום, לא מסונן, לא מפוחד זורם ברחוב כמו עוד תנועה של טוק-טוק. את עומדת שם על גדות הגנגס ורואה אנשים נפרדים מגופם כמו מאורח חולף, בלי היסטריה, בלי דחייה, בלי לייפות, כחלק מהחיים כמו נשימה. אצלנו? המוות ארוז בפחד, בהדחקה. וזה הרגע שבו משהו בתודעה מתכווץ ונפתח באותה שנייה. ההבנה שהפחדים שלנו נולדו לא מהמציאות אלא מהמרדף הבלתי-פוסק אחרי ודאות.
בנינו זהות שלמה על הסתרת רגשות, של חולשות, של שאלות שעדיף "לא לגעת בהן". בואראנאסי אין לאן לברוח, האוויר והאור מחייבים אותך להפשיט את האינטלקט, להניח בצד את ה"אני יודעת", ולראות את עצמך בלי פילטרים. אך אפילו בואראנאסי, המקום שבו המסורת מכריחה אותך לבחור צד - להיסחף אל האור או להיבלע בחושך, הרגשתי סוג של כפייה למתוח את עצמי מקצה לקצה. ודווקא שם, בתוך הסתירה הזאת, נולדה תובנה חדשה.
החובה האנושית למצוא את האמצע, זו תחושה שקשה להסביר. היא לא ברורה, לא יציבה אבל היא מאפשרת לבנות תודעה אחרת, כזו שמבינה מה באמת חשוב, ומה הוא רעש שנועד להגן עלינו מעצמנו. כשחזרנו לישראל, חזרנו עם אמת אחת שמסרבת להרפות. מה שטוב להודו נשאר בהודו, אך גם החיים בארץ לא חייבים להיראות כמו שהם נראים. הפכנו את הלחץ לאידיאולוגיה, את המהירות לערך, את הפחד למדיניות, ואת העומס לחלק מהזהות הלאומית. וזאת בזמן שקיימת אפשרות אחרת אפשרות שמציבה פשטות. שקט. נוכחות, אנושיות שלא מסתתרת, מתביישת או מתנצלות.
המסע הזה לימד אותנו שהאמת, בסופו של דבר, חיה באמצע. לא במקסימום כאוס ולא במקסימום שליטה. אלא במקום שבו קדושה פוגשת אדם לא בכפייה, צניעות פוגשת חכמה. וביטחון פוגש את היכולת לומר: אני כבר לא מפחדת להיות חלק מהטבע וחלק מהאנושיות שבי.