היועץ המשפטי לממשלה ממלא את אחד התפקידים המרכזיים במדינה ולמרות זאת מעמדו לא מוסדר בחוק בצורה מסודרת. סמכויותיו מפוזרות בשורה של חוקים ופסיקת ביהמ"ש העליון. סמכויותיו רבות אך המרכזיות שבהן הן שתיים - הוא עומד בראש התביעה הכללית והוא יועץ לממשלה בענייני חוק ומשפט. בתור ראש התביעה בסמכותו להורות על הגשת כתבי אישום לרבות נגד שרים וראש הממשלה. מצד שני הוא יושב בישיבות הממשלה ונותן לשרים חוות דעת. נניח שהיועמ"ש החליט להגיש כתב אישום נגד שר פלוני באשמה כלשהי. יום אחר כך הוא נפגש איתו בלשכתו כדי לייעץ לו כיצד לטפל במקרה מסוים. האם זה תקין? האם אין כאן פגיעה במראית פני הצדק? האם זה לא מעורר חששות של השפעה פסולה על היועמ"ש ופגיעה באמינותו? ומהצד השני - האם ההחלטה להעמיד את השר לדין לא מעכירה את היחסים ביניהם עד כדי חוסר שיתוף פעולה? טענות אלה הועלו בעבר ונדחו בבג"ץ. וכך נפסק - "על כל פנים, סוגיית ריבוי ה'כובעים' של היועץ המשפטי לממשלה היא סוגיה מורכבת ויש לגביה עמדות שונות (ראו דוח הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו 52-56 (1998)), אולם כל עוד מקובל ריבוי ה'כובעים' הללו בשיטת המשטר שלנו, הרי שבכך אנו מניחים שהיועץ המשפטי לממשלה מסוגל להתמודד עם המורכבות שהדבר גורם; אין טעם להטיל דופי מיוחד בכך בנדון שלפנינו" (בג"ץ 1948/18 התנועה לטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה. נבו). מדובר בהחלטה חסרת יסוד. העובדה שמדובר בנורמה מקובלת בשיטת הממשל בישראל לא גוררת בעקבותיה את המסקנה שהיועמ"ש יכול לעמוד בניגוד עניינים שכזה. ההפך הוא הנכון - מדובר בעיוות שיש לתקן על-ידי שינוי השיטה. לכן צודקים אלה הסבורים שיש לבצע הפרדה בין שני התפקידים - יעוץ לממשלה לחוד וראשות התביעה הפלילית לחוד. על היועמ"ש להיות יועמ"ש - כשמו כן הוא. יועץ משפטי לממשלה ולרשויותיה. התביעה הפלילית צריכה להיות עצמאית ומנותקת מהיועמ"ש. בראשה צריך לעמוד איש מקצוע שהוא אישיות לא פוליטית ונקייה מכל רבב. המצב הנוכחי הוא לא נורמלי, לא בריא ופוגע בשלטון החוק.