מי אינו זוכר את סיפורו המצמרר של רבי אמנון ממגנצא, שהעם מייחס לו (בטעות) את חיבור הפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף' הנאמרת מתוך לב הומה בחזרת הש"ץ של הימים הנוראים? אבל לא רק מילותיה המרגשות של התפילה מעוררות המיית לב בקרב המתפללים, אלא גם הסיפור המכמיר המיוחס למחברו: רבי אמנון, יהודי נשוא פנים מראשי קהילת מגנצא בימי הביניים, חכם גדול, עשיר ונכבד, נתבע ע"י ההגמון המקומי להמיר אמונתו ולעבור לדת הנוצרים. רבי אמנון שנתבע לכך שוב ושוב, סירב בתקיפות. יום אחד, כדי להרוויח זמן, דחה את ההגמון בטענת 'אשקול בדבר בשלושת הימים הקרובים ואודיעך'.
אך מיד לאחר שאמר זאת, התחרט על עצם המענה: איך יכול היה אפילו רק מבחינה טקטית, לחשוב על נטישת אלוהיו. הוא גזר על עצמו תענית ממושכת, בכה בכייה מרה על עצם הרעיון שאפשר 'לחשוב' על המרת דת האמת בשפחתה הכנענית. כשהובא לאחר שלושה ימי חשיבה אל ההגמון, הצהיר על סרבנותו, ובתגובה ציווה ההגמון לכרות ידיו ורגליו. הימים היו ערב הימים הנוראים ורבי אמנון נטול האיברים ציווה להעביר מיטתו אל בית הכנסת, שם נשא לפני ארון הקודש את הזעקה שפרצה מפיו: 'ונתנה תוקף'... (ההיסטוריונים, שאינם מכחישים את האגדה העממית, כופרים בסיפור על היותו של רבי אמנון מחבר ה'ונתנה תוקף', מפני שנוסח פיוט זה נחשב קדום יותר שחובר בארץ ישראל וממנה הגיע לתפוצות; עותק ממנו אף נמצא בין גנזי הגניזה הקהירית הקדומה).
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' איננו כמובן בדרגתו של רבי אמנון. אבל מצופה ממנו ומחבריו לסיעה, שילמד מהליכותיו ושיבין שיש דברים שאין מהססים לגביהם - לא שלושה ימים ואף לא שלוש שעות וגם לא שלוש דקות. החרפה שמוביל ביסמוט למסד את ההשתמטות ולהציגה תחת מסווה כוזב של תרומה למדינה, טרם הביאה את סמוטריץ' לידי הכרזת מלחמת עולם על מִיסוד ההשתמטות. המקסימום שהיה מוכן לומר הוא, שהחוק המבדל בין דם לדם 'אינו ראוי לתמיכה במצב הנוכחי'. נו, טוף. אינו ראוי לתמיכה, פירושו גם הימנעות מהתנגדות לחוק שפוגע ביסוד היסודות של האידיאולוגיה הציונית דתית.
מזל גדול, שלבטח עוד יירשם באותיות זהב בדברי ימיה של סיעת 'הציונות הדתית', שנמצאו שלושה צדיקים בסדום - השר אופיר סופר, מיכל וולדיגר והרב משה סלומון - שניערו מעל עצמם אפילו שמץ של תמיכה כופרנית בתורת ישראל ובהלכה המסורה לידינו מדורי דורות, והבהירו כי יתנגדו לתרגיל ההונאה הגדול המבקש - לשווא - לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
ומה עם שאר חברי הסיעה אורית סטרוק, שמחה רוטמן, אוהד טל וצבי סוכות? - איך זה שהם עדיין לא פסלו אפשרות תמיכה במשתמטי מצוות 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה''? האם גם הם הצטרפו ל'השקופע' הכופרנית שביטא אחד ממסבירני החרדים, ישראל פרידמן מ'יתד נאמן', בראיון ל'מקור ראשון'?
לעניות דעתו, מדינת ישראל, מדינת היהודים, חלום הדורות ו'ראשית צמיחת גאולתנו', אינה חייבת בהכרח להתקיים כאן: "אם יש מקום שהוא ארץ ישראל על-פי ההלכה, הוא ארץ ישראל גם תחת שלטון ירדן, מצרים או ארה"ב"; לאמור: אין שום ערך לדברי הרמב"ם: "ימוֹת המשיח... עולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל". זה הכל - מלכות ישראל! אבל להם, מה בכלל איכפת להם אם ישלטו כאן שייח'ים ירדנים או חובשי תרבוש מצריים, ושתישרף המדינה היהודית, ברוח חלומו הרטוב של אש"ף? (רח"ל).
כבר הסכימו הכל כי אבי החטא הקדמון של ההשתמטות הוא מנהיג הליכוד מנחם בגין, שכשעלה לשלטון ב-1977 העניק ברוב תמימותו ואבירותו הפולנית פטור גורף לחרדים, לרבות לכל אותם שבאב'ניקים והולכי בטל חרדים שהשתמטותם אומנותם. עד לפטור הגורף של בגין, פעל כאן הפטור הקודם של בן-גוריון של שחרורם מגיוס של 400 עילויים בלבד.
בציונות הדתית (לא המפלגה; המגזר) נהנים להאשים באחריות לתפוח המורעל, המסכן ממש את עצם עתידה של המדינה, את מנחם בגין. אבל שוכחים שגם מפלגת הציונות הדתית האמיתית, המפד"ל, נתנה ידה, בהסכמתה שבשתיקה, לשערוריית ההשתמטות הבגינית הגורפת.
אילו התנגדו לכך שלושת שריה בממשלת בגין הראשונה - יוסף בורג שהתמנה לשר הבריאות, זבולון המר שמימש את חלום חייו לקבל את תיק החינוך והתרבות והממונה על פרסי ישראל שהיקנה לו מקום כבוד בטקס הממלכתי ביום העצמאות, ואהרון אבוחצירא שלימים נטש והקים את תמ"י - ייתכן שהכל היה נראה אחרת. בדהירתם לעבר המיניסטריונים הנכבדים שמעולם לא היו לה כמותם, התעלמו מהפקרת הביטחון שהסכימה לו ממשלתם, ונמנעו מלבלום את החרפה ומלעקור את השֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה הזה. למען ההגינות ייאמר, שגם שאר שותפי ממשלת המהפך 1977, 'שלומציון' של אריאל שרון שהתמזגה בליכוד וד"ש שפרשה כעבור שנה, התעלמו מהפטור קל הדעת, וכך הידרדר החטא הקדמון והיה מכדור שלג תמים למחלה אוטואימונית המאיימת על עצם קיומנו הפיסי והלאומי כאן בארץ חמדת אבות.
השבוע החלה ועדת החו"ב לדון בחוק הנקלה שהניח ביסמוט על שולחנה. התחושה כי מתנהל שם משחק כדורגל זחוח על עצם עתידה של המדינה, על חיי חיילי הסדיר והמילואים שלה, ממש על עצם הקיום, הניעה את אחד האורחים בה, האב השכול חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד, לקום ולברוח באמצע המשחק: "חוויה לא מומלצת... התחושה באוויר היא של משחק כדורגל קבוצתי של נבחרות יריבות, שתמיד יעודדו את קבוצתם ויקללו את יריביהם ללא קשר לנושא ולתוצאות. היה ברור שאם אתה מהאופוזיציה אתה חייב להתנגד ואין שום סיכוי שתתפשר, ואם אתה מהקואליציה אתה חייב לתמוך בלי להסס ולהצדיק כל שרץ". הכל, אפילו שאלות יסוד באשר לעצם קיומה של המדינה, היה למסחרה.
זה שהחרדים מוכנים לוותר על עצם הקיום הלאומי ולחיות כאן תחת שלטון זר, כבר הבנו. וזה שבפוליטיקה הישראלית הכל, כולל הכל, הופך למסחרה, גם הבנו. האם תלך בדרכים נלוזות אלה, אנטי יהודיות ואנטי תורניות, גם הציונות הדתית?