אני לא אשכח את היום הזה. 5:00 לפנות בוקר. 19.8.1979. 'מבצע מוביל'. הכפר 'תיבנית' בדרום לבנון צפונית לבופור. המשימה של הפלוגה המסייעת של גדוד 890 לפוצץ בסיס מחבלים. התקדמנו במהירות תחת חיפוי. את המבנה הראשון פוצצנו לפי התוכנית. לבניין השני שלחנו חוליה פעם שנייה, כשבמהלך הזה נפצע קל אחד הלוחמים. בדרכנו למבנה השלישי, מעט לפני עלות השחר, מפקד הפלוגה מוקי קנישבך התקדם ראשון, ומחבל שהסתתר בתוך בור ירה בו מטווח אפס. מוקי נהרג מול העיניים שלי. פתחתי על המחבל באש, היה לי מעצור בנשק, אז נשכבתי ותפעלתי את המעצור, זרקתי שני רימונים, קמתי והסתערתי על המחבל תוך כדי ירי. אבל אז, המחבל הצליח לירות עלי צרור אחרון מתוך הבור. הרגשתי מכה אדירה. הכדור נכנס לי ביד ויצא מהגב, קרוב לעמוד השדרה. עפתי לאחור, יצא לי דם מהפה וידעתי באותו רגע שנפצעתי קשה. ניסיתי להמשיך, אבל היד נשברה ולא תפקדה. אבל הצלחתי להרוג את המחבל. הקרב נגמר. נתנו לי מורפיום ופינו אותי במסוק. מוקי, המפקד שלי שנהרג, שכב על האלונקה מעליי. כשידו נשמטה עלי במהלך הטיסה - נשברתי ובכיתי. ברמב"ם התברר שאני פצוע בינוני - יד שבורה, עצמות מרוסקות וריאה פגועה. אחרי הלחימה הקשה, המעבר הפתאומי למיטה נקייה ומטופלת היה כמעט בלתי נתפס עבורי. בכל ימיי בשיקום בבית החולים החזיקה אותי מחשבה והבטחה אישית אחת, שעוד אחזור להילחם ביחידה עם פקודיי - זה מה שהניע אותי במסדרונות בית החולים, נתן לי תקווה ואיפשר לי להשתקם ולקיים את הבטחתי האישית. חודש אחרי, כבר חזרתי לפלוגה, עם תחבושות אבל מלא מוטיבציה לחזור ולהילחם. שנה אחרי, כבר גייסתי את פלוגת נובמבר 81 גדוד 890. השלמתי מעגל וחלום. הפציעה לא עצרה אותי! היום יום ההוקרה לפצועי מערכות צה"ל ופעולות האיבה. זהו יום חשוב. בשנתיים האחרונות הצטרפו הרבה פצועים ופצועות גיבורים וגיבורות שאסור לנו לשכוח לרגע את תרומתם למדינה. כל פצוע הוא גיבור שממשיך לשאת את כאב המערכה גם שנים אחרי שהקרב נגמר. ביום זה כולנו צריכים להסתכל בעיניים של אלה שנפצעו, להצדיע, להודות ולחבק ולהדגיש את הברור מאליו - לעולם לא תצעדו לבד!