היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של לאונרד כהן, שמנסה לפענח את פלאי הזיכרון, הגעגועים, וצירוף הנסיבות היוצר את הטראומה. את ההרהור והשיר וצילומים מן הנוף הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לאונרד כהן (2016-1934) היה משורר, סופר, מלחין וזמר, וגם צייר, כפי שאפשר לגלות בספרו 'ספר הגעגועים' (Book of Longing, 2006). בציור העטיפה מצייר כהן את עצמו כציפור על ענף שנוגעת בשתי חותמות, שאולי מעידות על זהותו. בחותמת העליונה שני לבבות הפוכים היוצרים צורת מגן-דוד מוקפת בעיגול, המעידים על זהותו הדתית של לאונרד כהן, והקשר העמוק שלו ליהדות, כפי שאפשר למצוא בלא מעט משיריו. החותמת התחתונה היא חותם סיני בסגנון עתיק, ובו שני תווים. האחד מציין שקט, דממה או בדידות. כשלאונרד כהן חי במנזר זן בקליפוניה הוא כינה את עצמו 'הַשֶּׁקֶט' (Jikanи). התו השני מציין סבלנות, נדיבות ופתיחות. אפשר לפרש את שני הסמלים כ'שקט נדיב' או כ'בדידות סבלנית', התואמים את דמותו של הזמר-משורר. מתחת לשיר 'את מי אתה באמת זוכר' צייר לאונרד כהן דמות של צעיר בן חמש-עשרה, כפי שזכר את עצמו כששילה, חברתו המתוארת בשיר הזה, מתה. השיר נפתח בספירת מלאי: "אַבָּא שֶׁלִּי מֵת כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן תֵּשַׁע; אִמָּא שֶׁלִּי כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן אַרְבָּעִים-וָשֵׁשׁ. וּבֵין לְבֵין, הַכֶּלֶב שֶׁלִּי וְכַמָּה חֲבֵרִים". זו התייחסות מרוחקת רגשית מן הדמויות החשובות בחייו: אביו, אימו, הכלב שלו וחבריו. אולי הניכור נובע ממרחק הזמן. לאונרד כהן ממשיך ומתאר מקרי מוות קרובים יותר שהתרחשו לא מזמן: "לָאַחֲרוֹנָה, עוֹד חֲבֵרִים, חֲבֵרִים אֲמִתִּיִּים, דּוֹדִים וְדוֹדוֹת, הַרְבֵּה מַכָּרִים". כעת הוא מדגיש את המלים "חֲבֵרִים אֲמִתִּיִּים", כדי לציין שמדובר בקרבה גדולה יותר מזו של החברים שמתו בעבר, אבל עדיין נוסח הדברים קר ומנוכר, כמו רשימת מכולת. כעת, במרכז השיר, מופיעה שורה קצרה, בודדת, המפרידה בין חלקו הראשון לחלקו השני: "וְאָז יֵשׁ אֶת שִׁילָה". זה הזמן לשוב ולקרוא את כותרת השיר: 'את מי אתה באמת זוכר'. כל המתים שהוזכרו עד כה היו חסרי מאפיינים אישיים, מחוץ לתיאור הקשר שלהם למשורר: הורים, חברים, מכרים... רק "שִׁילָה" מופיעה בשמה, ולא קשה להבין שהיא זו שהמשורר "באמת זוכר". כלומר, היא זו שהשפיעה באופן מהותי על חייו. איננו צריכים לנחש מדוע הייתה "שִׁילָה" זו שהמשורר "באמת זוכר", משום שהוא ממהר להסביר: "הִיא אָמְרָה, אַל תִּהְיֶה טִפֵּשׁ, לֶנִי. קַח אֶת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁלְּךָ בִּרְצִינוּת". כלומר "שִׁילָה", חברתו בגיל חמש-עשרה, היא זו שהשפיעה באמת על חייו, וכיוונה אותו להתעמק ולהתייחס ל"תְּשׁוּקוֹת שֶׁלּוֹ בִּרְצִינוּת". מדוע זוכר לאונרד כהן דווקא את שילה, ואת המסר ששינה את חייו ואת החזון שלו? האם משום שהבין שעליו לקחת את "תְּשׁוּקוֹת שֶׁלּוֹ בִּרְצִינוּת" או משום ש"הִיא מֵתָה זְמַן קָצָר אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁהָיִינוּ בְּנֵי חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה"? כעת השאלה 'את מי אתה באמת זוכר' מובנת אחרת לגמרי. לאונרד כהן מתאר כאן התניה שנוצרה בעקבות זיכרון טראומטי במיוחד, של מות חברתו, שהייתה אולי חברתו הראשונה או החברה המשמעותית הראשונה משנות התבגרותו. כהן אינו מתאר את הסיבה למותה של שילה, ובכך הוא מעצים את תחושת האסון שעוברת גם אל הקורא מתוך ההיעדר המאיים, משום שההיעדר או אי-הידיעה תמיד מעוררים את חרדת המוות הטבעית, הטבועה בנו מן הרגע שבו אנחנו מבינים שאנחנו בני-תמותה. מותה של שילה הותיר בליבו של לאונרד הצעיר חלל עמוק, שהאפיל על מותם של אנשים אחרים בחייו, ובהם גם הוריו, בני-משפחתו וחברים שמתו במהלך השנים. ייתכן שמותה של שילה היה האירוע הראשון שבו התמודד המשורר עם מותו של אדם קרוב, אירוע שטבע בו צלקת שמעולם לא הגלידה. לאונרד מקשר בין מותה של חברתו הצעירה לבין משפט שאמרה לו זמן קצר לפני-כן, שבעקבות מותה הפך למשמעותי יותר, אולי מעין צוואה שעליו לקיים, ואשר הובילה לשינוי בחייו. השיר הזה אינו מתמקד בדמותה של שילה, שלא ניתן למצוא כל מידע עליה בספרות הקשורה בלאונרד כהן. ייתכן שלאונרד הסתיר את פרטיה או שהמציא דמות פיקטיבית. חשיבותו של השיר נובעת מן התובנה העולה ממנו, בנוגע לקשר שבין אירוע טראומטי לבין התגבשותה של תפישת-עולם הנובעת ממנו. זו אינה הנחה מובנת מאליה, אלא להפך, רעיון המנוגד למה שנהוג לחשוב על מותם של אנשים משמעותיים בחיינו. המשורר טוען שטראומה מסוימת עלולה לשמש כציר משנה-חיים משום שהתרחשה במקרה בזמן מסוים, ולא משום שהיא טראומה קשה במיוחד כמו מות ההורים או כמו חוויה של מלחמה או אירוע טרור. לאונרד כהן מצליח לבטא בשיר הזה דווקא את האקראיות שבה המקריות יוצרת קישור אסוציאטיבי בין טראומה מסוימת לבין תובנה או תפישת-עולם, שהופכת למהותית בחייו של אדם. מה היה קורה למשורר, למלחין ולזמר לאונרד כהן אם שילה הייתה אומרת לו "אַל תִּהְיֶה טִפֵּשׁ, לֶנִי. אַל תִּקַח אֶת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁלְּךָ בִּרְצִינוּת"? האם הוא היה מנהל את חייו באופן רציונלי יותר, מתעלם מרגשותיו ומתשוקותיו והופך להיות מנהל-חשבונות מצליח? האם היה הופך להיות מהנדס כמו אביו, או לומד חייטות ומנהל חנות בגדים, כפי שעשה אביו, לפני מותו כשלני היה בן תשע? שילה ביקשה מלני לקחת "אֶת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁלּוֹ בִּרְצִינוּת", כלומר להיות מודע לרגשותיו ולאפשר להם לנווט אותו במציאות של חייו. זה בדיוק מה שהוא עושה בשיר הזה, שבו הוא מתאר את המקריות שבה טראומה מסוימת (מותה של שילה) הופכת להיות משמעותית, בשעה שטראומות אחרות נשכחות בקלות. אין אדם שלא חווה טראומות, אך עדיין לא נמצאה תשובה לשאלה מדוע אירוע מסוים יכול להתבטא בטראומה קשה אצל אדם אחד, בשעה שאינו מותיר סימן אצל אדם אחר. לאונרד כהן מרחיב את השאלה הזו, וטוען שגם אצל האדם היחיד קיומה של טראומה אינו מעיד על טראומות נוספות, אלא נובע מצירוף מקרי של נסיבות שהופך את החוויה לקשה או למשמעותית במיוחד. Who Do You Really Remember / Leonard Cohen My father died when I was nine; my mother when I was forty-six. In between, my dog and several friends. Recently, more friends, real friends, uncles and aunts, many acquaintances. And then there's Sheila. She said, Don't be a jerk, Len. Take your desire seriously. She died not long after we were fifteen. לא במקרה התמחיתי בפסיכותרפיה ובפוסט-טראומה. צירוף נסיבות מיוחד הפך אותי לילד מוכה, והטראומה שיתקה את ילדותי. צירוף נסיבות אכזרי עוד יותר הפך אותי להלום-קרב במלחמת יום-כיפור. כך למדתי, שמי שחווה טראומה חשוף יותר לפגיעה מטראומה עתידית, וגם בהמשך חיי נמשכו מטראומה אל טראומה. כך אולי גם גיליתי שכדי להתמודד עם טראומה צריך לדעת ליצור, בכל יום מחדש, תחושה של מקום בטוח, וזה הבסיס לתורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי.