כל שנה אנחנו מזדעזעים מחדש. כל שנה הכתבות דומות, הסטטיסטיקה גבוהה יותר והשמות מתחלפים מהר מדי. הכותרות מספרות על אונס, האלימות נגד נשים מקבלת יום מיוחד, אך האם מישהו מציין את הנושא? האם מישהו לוקח את הנושא ברצינות?
ומה קורה ביום למחרת? החיים של רובנו יחזרו לשגרה, אבל חייה של הבחורה הנאנסת "נתקעים" שם. זה לא סיפור של אישה אחת. זו לא "בחורה אמיצה", לא "צעירה אנונימית" ולא "קורבן". זה סיפור של אוכלוסייה שלמה. של נשים שנאנסות, של נערות שמושתקות, של ילדות שלא מאמינים להן ושל חברה שמעדיפה להתרגש מהכתבה מאשר להקשיב לנפגעות.
אנחנו מעדיפים לחשוב שהאונס הוא "מקרה קיצון" כשבפועל, הקיצון הוא מספר המקרים. ולמרות שהסיפורים שונים, התחושה דומה, לא רק בגוף אלא גם בחדר החקירות, בחדר הטיפולים, בסלון של המשפחה, ובעיקר מול השתיקה של כולנו.
כדי להבין את התחושה, צריך להבין לא רק את הרגע, אלא רצף של רגעים. תקופה ארוכה של פגיעה, של חיים אחרים. את "עשר המכות" לא כמשל תנ"כי אלא כביטוי למה שקורה במציאות.
המכות הראשונות, מכות שמופיעות כבר בזמן הפגיעה: הגוף נרמס והנפש "מנותקת."
דם - לעיתים מופיע גם בסימנים פיזיים, דימום, אך בעיקר תחושה של בגידה, בגידה באמון, בגידה של הגוף. למה זה קורה לי עכשיו? למה הגוף לא מצליח לעצור? הדם מסמל את רגע ההלם, הבלבול, חוסר הכוח ולעיתים השיתוק.
צפרדעים - השתלטות רעש המחשבות. אולי זו אשמתי, למה לא אמרתי די, אולי זה מגיע לי. "נחיל צפרדעים" שמציף את חדר המחשבות ואת הנפש בתחושת אשמה. לעיתים ברגע אחד תיגמר המכה ויתחיל שקט סורר במחשבות, ויתור.
כינים - תחושת הזיהום, היגעלות עצמית, תחושה שנדבקת לגוף ולנפש ולא משחררת. תחושה שהגוף חולל, לעיתים אפילו בפעם הראשונה. אלו מכות בנפש.
ערוב - הפחד רודף, סיוטים בלילות, חיות טרף דמיוניות שמסתובבות איתה. פחד קיומי שמשתק, גם כשכבר אין יותר סכנה ממשית.
דבר - מוות חברתי. תחושת ניתוק מועצמת, חוסר רצון לתקשר עם הסביבה. תחושה שאיש לא יבין, בדידות שמעצימה את הקושי, שמקשה על הנפש ועל ההתמודדות.
שחין - כאב, ה"פצעים" של הנפש - התקפי חרדה ובכי, פלשבקים, צרחות שמגיעות ממעמקי הנפש. הסביבה אולי לא שמה לב, אבל מבפנים הנפש בוערת. החברה הרבה פעמים מנסה לעזור, אך ללא ידע מתאים ועם ביקורת סמויה. לא בטוח שזאת הדרך.
ברד - מילים שנופלות כמו ברד, מכאיבות, חזקות, מקררות את הנפש. את בטוחה? אולי לא הבנת? למה לא עזבת?
ארבה"כולם דוחפים", "מה לעשות", עצות שמבטלות כל החלטה פרטית, כל תחושה. "אולי תתלונני/אולי לא?"...
חושך - חברה שמכחישה, מפנה מבט. הרבה פעמים תהיה גם הכחשה של הנאנסת עצמה. הכחשה מהחברה רק מעודדת יותר את תחושת האשמה העצמית, את הבדידות.
המכה האחרונה - מכת הבכורות - האובדן הגדול. היא לא מי שהייתה לפני. פעמים רבות כשאנו חושבים על אובדן אנו חושבים על מוות של אדם קרוב. כאן מדובר גם כן באובדן. אובדן התמימות, אובדן הפרטיות.
הגוף אולי לא מת פיזית, אבל משהו נגנז ממנה. הגרסה הקודמת שלה משתנה. היא לא חוזרת להיות מי שהייתה. בסוף, לא מחכה לה ים סוף שנפתח לפניה. זהו תהליך, צעדים קטנים, טיפול, גוף שמנסה להשתקם. זהו לא נס, אלא חיים בצל הפגיעה. זו הזכות של כל נפגעת: שלא יטילו בה ספק, שלא יכריחו אותה להחלים מהר, לא יבחרו בשבילה.
אל תכריחו אותן להתגבר על זה, אל תכריחו אותן להמשיך הלאה, אל תגידו להן שהן חזקות. תעשו משהו, תשנו. אל תחכו שיקרה שוב משהו גדול, תהיו ערים לזה, זה קורה בכל יום, בכל מקום. אחת מתוך חמש נשים עוברת אונס. אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית. אחת מתוך אחת עוברת הטרדה. אל תתנו יד לסטטיסטיקה.