שר התקשורת, שלמה קרעי, משווק את חוק התקשורת החדש בלשון מכירתית: "הכוח עובר לצרכן", "פחות רגולציה" ו"חופש בחירה". שוק השידורים הישראלי אכן זקוק לעידכון בעידן הסטרימינג, ובעיקר למנגנונים שיאפשרו לציבור לשלם רק על מה שהוא בוחר לצפות בו. אך דווקא כאן מסתתרת הסכנה: שפה צרכנית עטופה בדגל של "שוק חופשי" משמשת מסווה לשינוי מבני שיחליש את כלבי השמירה של הדמוקרטיה. החוק נדון בוועדה מיוחדת בראשותה של ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן, בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי לכנסת. העברת חוקי התקשורת ממסלולם המסורתי בוועדת הכלכלה למסלול עוקף אינה פרט טכני, היא סימפטום. מי שמבקש לייצר שוק פתוח, אינו נזקק לעקיפה מוסדית של בלמים מקצועיים. לפי המתווה, תוקם רשות אחת ובה מועצה בת שבעה חברים. ארבעה נציגי ציבור ימונו בידי השר על בסיס המלצת ועדת איתור שבראשה מנכ"ל משרד התקשורת, והיתר יהיו עובדי מדינה. השוק יעבור ממודל רישוי למודל רישום, והרשות תוסמך להתלות או לבטל רישום של ספקי תוכן וחדשות בעילות עמומות כגון "פגיעה נמשכת בציבור". לצד זאת יוטלו עיצומים שיכולים להגיע עד 1% מההכנסות השנתיות. במקביל מבקשת ההצעה לבטל את ההפרדה המבנית בין בעלות לעריכת חדשות, מהלך שמנוגד לתפיסה הרואה בחדשות תשתית ציבורית, לא שלוחה עסקית או פוליטית. המכון הישראלי לדמוקרטיה זיהה נכונה, כי חלק מהמהלכים נדרשים לעידכון השוק המיושן, אך הם נשזרים בביטול חומות הפרדה ובסמכויות פיקוח רחבות מדי. אפשר לטעון, ובמידה מסוימת בצדק, שגם הרגולטורים הקיימים אינם חפים ממינויים ממשלתיים. אבל החידוש המסוכן כאן איננו עצם המינוי, אלא הצירוף: גוף אחד, בעל סמכויות רישום ואכיפה, עילות גמישות וקנסות קיומיים, הנשען על מנגנון מינויים בעל רוב פוליטי. כאשר כל מנופי ההישרדות מרוכזים ביד אחת, אין צורך בצנזורה מוצהרת כדי לייצר משמעת.

המתח החוקתי

בבג"ץ "קול העם" נקבע שמניעת פרסום תותר רק בהתקיים "ודאות קרובה" לסכנה ממשית; בפרשת שניצר הובהר שגם מול אינטרסים כבדי משקל אין להפקיר עיתונות ביקורתית לשיקול דעת מינהלי רחב. חוק קרעי אינו מתעמת חזיתית עם ההלכות הללו, אך הוא עלול לעקוף את תכליתן באמצעות מנגנון כלכלי-רגולטורי שמייצר אפקט מצנן, כאשר עורכים יחשבו מראש את מחיר אי-הציות לגוף שממנה וקונס אותם. זוהי מניעה מראש עקיפה. לא צנזורה מוצהרת, אלא מנגנון שמייצר צייתנות באמצעות תמריצים כלכליים וחשש ממנופי הישרדות. ההשוואה לטורקיה אינה דרמה רטורית אלא אזהרה מבנית. בטורקיה של ארדואן, הרשות לרדיו ולטלוויזיה (RTÜK) פעלה בשנים האחרונות ככלי לחץ פוליטי באמצעות קנסות והשבתות שידור. לצידה נחקק ב-2022 "חוק הדיסאינפורמציה" שמרחיב את יכולת השלטון להעניש על פרסום ביקורתי. התוצאה הייתה מעבר הדרגתי של רוב מכריע מן התקשורת הלאומית להשפעה ממשלתית ישירה או עקיפה, כשכיום למעלה מ-85% מהתקשורת הטורקית נמצאים בשליטה ממשלתית, ולמעלה מ-100 עיתונאים יושבים בכלא. שופט בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר, נשיא מועצת העיתונות, צדק כשהציב את קוריאה הצפונית כקו אדום נורמטיבי. לא כי ישראל שם, אלא כי כך נראית נקודת הסיום כאשר הרגולטור של הדמוקרטיה הופך שליח של הממשלה. היועצת המשפטית לממשלה ורשות האסדרה כבר התריעו שההצעה חסרה ערובות מספקות לשמירה על חופש הביטוי ועל מהימנות החדשות. זה אינו ויכוח על טעם עיתונאי, אלא על המבנה החוקתי של שוק הדעות. האחריות מוטלת כעת על הכנסת, ובמידת הצורך על בית המשפט העליון, למנוע את העקיפה המבנית הזו של עקרונות יסוד. הפתרון איננו דחיית רפורמה, אלא החלפת הארכיטקטורה. חופש חבילות ותחרות - כן, אך רק עם קירות אש מוסדיים. לאמר, ועדת איתור בלתי תלויה באמת; רוב ציבורי-מקצועי במועצה; עילות אכיפה צרות וברורות; תקרות קנס מידתיות; ושימור הפרדה מבנית שתגן על מערכות החדשות מפני בעלות, הון ושלטון. אחרת, נמצא את עצמנו עם שוק זול יותר - אך יקר מכל: ציבור שאיבד את היכולת לקבל חדשות שמטרתן להטריד את השלטון, לא ללטף אותו. רפורמה שמשמידה ביקורת אינה רפורמה ליברלית, היא הפרדוקס שבכותרת.