הדימוי הבא אולי נראה מעט קיצוני, אולם כנראה שהוא חושף מנגנון שלטוני מורכב אבל ברור: אם הזכות למנות בכירים הופכת לזכות בלתי מבוקרת, ללא שומרי סף אמיתיים, אז בעצם אין גבול לאפשרויות. אם לדוגמה, ראש ממשלה רשאי לבחור את כל סביבתו הקרובה ביותר לתפקידים הרגישים במדינה, ממודיעין ועד ביטחון פנים, אז מדוע שלא יעשה זאת? מי יאמר לו לא? ואיך ניתן לטעון שההחלטה הקשורה לבחירת הבכירים פסולה, במיוחד אם החוק מאפשר זאת, ומתנהל כבר שנים מבלי התייחסות מהותית לשאלת ניגוד העיניינים המובנה בבחירה זו או אחרת?
הציבור מתרגל לרטוריקה אחת, כזו שחוזרת כמעט בכל מינוי טעון. מי שמתנגד הופך מיד לאויב. מי שמבקר, מוצג כחשוך, בעל אינטרס, או כמי שמנסה לפגוע במדינה. וההצגה התעמולתית הנלווית לכל מועמד מותאמת בדיוק למנגנון זה. כל מועמד שמקורב מספיק, מוגדר כמוכשר עד בלי סוף, ומוצג כמוצא יחיד, כמעט אלוהי, למצב ביטחוני כואב, או למשבר פוליטי מתמשך.
אבל יש עוד שכבה. כאשר ציבור מתחיל להתרגל לניגוד עניינים, הוא נעשה עיוור להשלכות. הטשטוש בין אינטרס אישי לטובת הכלל הופך לנורמה. ואף על-פי שיש מולנו אלפי סיבות להתנגד למינויים, תמיד נשמעים אותם נימוקים מנחמים. הם נאמנים. הם יודעים. הם יביאו יציבות. הם חלק מהמשפחה, ומשפחה כידוע במחוזותינו, לא מפקירים. וכמו שאמרת היסוד הכי מטרידה היא, שהרקע למשל, שלכאורה פלילי, או כזה שנמצא ברף הדומה לו, מנוצל כהוכחה לנאמנות מוחלטת.
מי שעבר את מסלול הכאב, המאבקים עם החוק, מי שהצליח לנווט בתוך אזורי הצללים, כביכול גדל להיות "היחיד שמסוגל להבין את המציאות". כמעט כמו מבחן כניסה לעולם שנסגר בפני כל השאר. זה עולם שמפקפק בפרוצדורה, שצוחק מביקורת מוסדית, ושמקדש את ההבנה האישית, ההישרדותית על פני כל עיקרון ציבורי. וכך, מינוי משפחתי/מקורב כבר לא יוצר זעזוע. להפך, הוא מוצג כמעשה טבעי של אמון, כחשיבה מחוץ לקופסה, כבסיס של המשכיות מדינית. מה שהיה בעבר בלתי נתפס, היום הוא מקסימום גורם להרמת גבה. וגם זה לא תמיד.
פעם קראו לזה טעם מר, היום זה טעם השמפניה וריח הסיגר. יום יומיים, סערה תקשורתית, ואז הכל נרגע. כי במדינה שמתרגלת לשחיקה ערכית, גם המופרך הופך סביר, וגם הסביר הופך לאזעקת רקע שכולם כבר מחוסנים נגדה. אם הדמיון הזה יהפוך למסמך מציאותי, התוצאה תהיה פשוטה. מוסדות הביטחון, הצבא, והמערכת האזרחית, יאבדו לחלוטין את מהותם המקורית. הם יפסיקו להיות מנגנון הגנה מפני כוח ולא יישארו עוד כמחסום בפני שרירות שלטונית. במקום זאת הם יהפכו לזרוע נוספת של נאמנות אישית, של "מוצי פוצי", עם קריצה בעין. וכשנאמנות פרטית מחליפה אחריות ציבורית, כבר אין ממש הבדל בין מדינה מתוקנת לבין חצר של שליט, אולי מלך?