מילה אחת השתלטה על סדר היום שלנו מאז אמצע השבוע שעבר: "חנינה". מרגע שנודע דבר הבקשה הדרמטית של ראש הממשלה מנשיא המדינה, כל הנושאים האחרים הפכו לשוליים. יתן או לא יתן, ייעתר או לא ייעתר - בכך עסקו ועוסקים בקדחתנות כל הפרשנים למיניהם, זהו השיח בכל הרשתות והמפגשים. "האשף הפוליטי" בנימין נתניהו היטה באחת את תשומת הלב הציבורית לעבר בקשתו המפתיעה, והכל עוסקים בניחושים מה מסתתר מאחוריה ומה יחליט הנשיא כאשר יחליט. מכתבים ופניות נשלחים אל בית הנשיא, בניסיון נואל להשפיע עליו. הרצוג זוכה גם לעלבונות ולהכפשות, בעיקר מצד הרל"ביסטים, מתנגדי החנינה. הנה סיבה טובה להמשיך בהפגנות, כאשר רק חלל חטוף אחרון אחד נותר בעזה. לא תמונת "המפגין המקצועי", האנארכיסט משה רדמן, המאיים במגאפון ישירות על הנשיא - עם כל חומרתה - תפסה בשבוע שעבר את עיקר תשומת ליבי, כי אם שתי תמונות אחרות שזכו להתייחסות תקשורתית פחותה. האחת - התור הארוך של ישראלים מבקשי דרכון זר שהשתרך למול השגרירות הפורטוגלית בתל אביב. השנייה - הגיוס לצה"ל של בני 18, היישר ל'גבעתי'. תמונה מדאיגה, מעוררת שאלות רבות, מצד אחד, ולעומתה תמונה מחממת לב, למראה דור חדש של מתגייסים לצה"ל, שעושים זאת בנכונות מוחלטת, בהתלהבות, מתוך תחושת שליחות, והורים מודאגים אבל גם גאים. הרדיפה אחר דרכון זר, של מדינה אירופית כלשהי, הפכה לאובססיה. יש משרדי עורכי דין שמתמחים בזאת. מעודדים זאת. כלי התקשורת מספרים לנו נפלאות על החיים בחו"ל. כמה שלווה באיזה כפר איטלקי נידח, וכמה זול הקיום מדרום לליסבון. אתונה וקפריסין קרובות גאוגרפית לישראל - אומרים לנו - ולמה שלא לגור שם בשקט, תוך שמירת הקשר הרצוף עם הארץ? ואכן, קשה לנתק שורשים של מורשת, תרבות, שפה, מאכלים, בוודאי אצל דור המבוגרים מבין עושי ה'רילוקיישן'. אבל מה יהא על בני הדור הבא וזה שלאחריו? יתבוללו לחלוטין. ומה בעניין האנטישמיות הגואה בארצות הגירתם? האם לקח העבר הנורא לא נלמד, או שמא סומכים הללו על אחיהם בישראל שישמרו להם על המדינה, כמקלט לעת מצוקה? אינני טוען שכלל מבקשי הדרכון הזר מתכננים ירידה. "שיהיה ליתר ביטחון דרכון אירופי בכיס", כך רובם מנמקים. ישראל לדידם אינה עוד מדינה שהכי בטוח לחיות בה, תחושות שגברו בקרבם מאז 7 באוקטובר. והיה כי האיום הקיומי כאן יגבר, הם אומרים בסתר ליבם, נוכל לנוס מכאן ולהציל נפשותינו. את התור המשתרך לפני שגרירות פורטוגל רואים גם בעולם. בוודאי במדינות ערב. הנה 'הוכחה' שגם הישראלים אינם מאמינים ביכולת שרידותה של מדינתם. "זהו ניצחון על הציונות השנואה, יהיו המכות שנספוג מהצבא הישראלי קשות ככל שיהיו". הם מביטים בהנאה על התהליכים העוברים על ישראל, גם שסעים פנימים, גם תחושת חוסר ביטחון אישי, כביכול, ומתעודדים לקראת עוד סיבובי מלחמה. כמובן, זו אינה התמונה המשקפת לאמיתה את הרוח הישראלית, כי אם התמונה בבקו"ם, שמציגה את ישראל היפה, הבוטחת בעצמה, המאמינה בכוחה, בעוצמתה, בעתידה. התמונה של מאות צעירים רגע בפני גיוסם. שמחים ומתרוננים, יודעים - כך הם מתבטאים באוזני מראייניהם - שעכשיו הגיע תורם לתת מעצמם למען מדינתם האהובה. נפרדים בדמעות ובחיבוקים מבני משפחותיהם, עולים לאוטובוסים לקראת חיולם ושיבוצם בחטיבה הלוחמת. גאווה ישראלית. דוקא אחרי 7 באוקטובר וגבורת הלוחמים שהדפו את ארגוני הטרור, שילמו מחיר אישי יקר, מי בחייו ומי בפציעת גוף או נפש, הדור החדש של המתגייסים. והאחוזים הם מעל למאה - הדור החדש רוצה ללכת בנתיב קודמיו, להגן על המדינה מפני מבקשי השמדתה. אשרי העם שאלה בניו. ודוגמה נוספת לגאווה: מדינת היהודים מוכרת במיליארדים מערכות נשק מתקדמות מתוצרתה למעצמה כה חזקה כגרמניה, והקאנצלר מבקר בישראל, כמעט עניין שבשגרה. מי היה מאמין... אומרים לנו למשל, ש-50 אחוז מהרופאים היוצאים להשתלמות או לעבודה בחו"ל לא חוזרים ארצה והמחסור ברופאים גובר. גם אם נתון זה נכון, הרי במקביל גובר זרם העולים - ועוד יעלו - הן מטעמים ציוניים טהורים, והן מהחשש הגובר לחייהם בארה"ב ובשאר הארצות. על המדינה לעודד זאת. גם אם בידוד ישראל בעמים גובר, מעמדה מתחזק כמעצמה ביטחונית וכלכלית במזה"ת, נאורה מרוב מדינות תבל, יצרנית ומחדשת, ומעל לכל - מקום המבטח האולטימטיבי של אחינו היהודים מהתפוצות. הבה נתעודד: התור לעלייה כבר עתה גדול יותר מהתור לדרכון זר.