המחצית השנייה של 1988. בטלוויזיה החינוכית הישראלית הפציעה הסדרה "סיפורי עמים" (במקור: "מספר הסיפורים"), הכובשת את כולנו. הפקה יצירתית ורב תחומית מבית היוצר של אמן סרטי הבובות, הגאון ג'ים הנסון. כל פרק מתבסס על מעשייה עממית אירופית, כאשר לרשות האומנים כמעט כל הטכניקות והטכנולוגיות שנצברו עד אז, לרבות בובות כפפה, תיאטרון צלליות, גימיקים מכל הכיוונים ומלבד כל זאת - השחקן המעולה ג'ון הארט, כמגיש הסיפורים.
שנתיים אח"כ, ב-1990, הולך לעולמו ג'ים הנסון, בעודו בן 53 בלבד, מותיר אחריו רזומה הכולל, בין היתר, את סדרת הטלוויזיה "החבובות" על גלגוליה, את סרט הטלוויזיה "פיקניק הארנבים" (1986), שלושה סרטי קולנוע מעולים בהשתתפות החבובות (1979, 1981, 1984) ושלושה סרטי פנטזיה קולנועית מיתולוגיים: "הקריסטל השחור" (1982), "לבירינת'" (1986) ו"המכשפות" (1990). "מספר הסיפורים" הטלוויזיונית, המתאפיינת ב"פיצ'ר קווליטי" שהיה נדיר בהפקות טלוויזיה, דמתה לכל יצירותיו האמורות, בעיקר לסרטי הפנטזיה.
מדוע אני מוצא לנכון לאזכר כעת את "מספר הסיפורים" ואת ג'ים הנסון? מפאת הזיכרונות שעלו בי, תוך הצפייה ב"מרשעת", סדרת הקולנוע המסתיימת כיום ונעשתה כהסרטת מחזמר בימתי מוערך. לו נאלצתי לתת דוגמה אחת ליצירה ש"מרשעת" דומה לה, הרי שהייתי בוחר ב"מספר הסיפורים". ולסיבה העיקרית לכך, אגיע בהמשך.
הרומן האמריקני "הקוסם מארץ עוץ", מאת ליימן פרנק באום, ראה אור ב-1900 ומאז זכה לספרי המשך, מאת באום עצמו, וכן לספרי ספין-אוף (רשמיים?) מאת מחברים שונים, בהם "מרשעת: חייה ותקופתה של המכשפה הרעה מהמערב", מאת גרגורי מגווייר, מ-1995.
הרומן המקורי, מאת באום, עובד לקולנוע מספר פעמים, העיבוד העיקרי כמחזמר ב-1939. הוליווד התנהלה אז בדרך הנקראת "שיטת האולפנים". "הקוסם מארץ עוץ" היה בעיקר "הסרט החדש של 'מטרו-גולדווין-מאייר'", מה שכיום נשמע מעט מוזר. מאז עובד הרומן פעמים רבות, ובכללן ספין-אופים שנעשו באולפני "דיסני": "בחזרה לארץ עוץ" ב-1985 ו"ארץ אוז" ב-2013. את הראשון דווקא חיבבתי, מהשני לא יצאתי נפעם. עדיין, הגרסה הקולנועית המוערכת ביותר היא זו מ-1939.
זכויות יוצרים
ב-2003 עלה על בימות ברודוויי המחזמר "מרשעת", עיבוד לספרו האמור של מגווייר. המחזמר הוא חלק משמעותי ברזומה של המלחין המעולה סטיבן שוורץ, יהודי אמריקני (בהמשך תבינו מדוע אני מציין את דבר יהדותו), המוכר גם מסרטי האנימציה "פוקהונטס" (דיסני, 1995) ו"הגיבן מנוטרדאם" (דיסני, 1996), בהם היה אמון על התמלילים בלבד. אחד משיאי יצירתו בא בשירים שכתב והלחין עבור "נסיך מצרים" (סרט מלא נשמה!), שחנך את מחלקת האנימציה הקלאסית (היה הייתה כזו) באולפני "דרימוורקס".
ובהתאם להצלחת "מרשעת" הבימתי, באה גם גרסת הקולנוע, הערוכה כשני סרטים, בהתאם לשתי מערכות גרסת התיאטרון. בשנה שעברה ראה אור באולמות הקולנוע החלק הראשון בסאגה, תוכלו לצפות בו בשירותי הסטרימינג. ממש לאחרונה הגיע למסך הגדול החלק השני, כלומר האחרון בסאגה (והרי סדרות קולנוע לא מסתיימות בקלות רבה כל כך, המושג "חלק אחרון" כבר מוכר לנו). כמו שהבנתם, גם בינג' בדרך לסלון שלכם. "מרשעת" מקורו מאולפני "יוניברסל", ולכן מנוע מהמשכיות ספציפית ל"הקוסם מארץ עוץ" שבגרסת "מטרו-גולדווין-מאייר" (בכך, יש להניח, מעוניינים יוצרי "מרשעת"). העניין הוא זכויות היוצרים, הרי לא מדובר בהפקת אותו אולפן ולכן, כעיבוד, נאלץ "מרשעת" להגביל עצמו לפרטים הכלולים כבר במקור הספרותי הראשוני, של באום, בהנחה שגם אם לא קראתם את הספר, תזהו את ההמשכיות.
"מרשעת - חלק 2" כולו פזמונים, מחולות ופעלולים מכל הסוגים ומכל הכיוונים. אחת הסיבות לכך שאני רואה ב"מרשעת" תזכורת ל"מספר הסיפורים", הנה ניצול הטכניקות, כמעט כל סוגי הפעלולים החזותיים שנאספו במדיום הקולנועי עד היום. "מרשעת" כולל, כצפוי, עבודת מחשב, אך גם כמויות נדיבות של פעלולי אולד-סקול מרתקים. והבולט באמת, מבחינתי, הוא ש"מרשעת" מפנים את מה שתמיד היה בעיניי עקרוני בקולנוע, גם אם לא תמיד קל להסכים עמי: המירבי אינו בהכרח המיטבי.
כזכור לכם, אנו בעידן בו המשכיות אינה בהכרח כרונולוגית, סרטים שוברים את צירי הזמן לכל כיוון. מה שלא תמיד היה שכיח, הפך למגמה שלטת בתחילת שנות התשעים, עם סרטי טרנטינו הראשונים. באותה תקופה, אגב, החל גם הריבוי בסרטי ה"מולטי סטורי", אולי בהשפעת "תמונות קצרות" (1993) של רוברט אלטמן. דומה כי בתחילת שנות התשעים, גילינו כי אמירות כ"בוא לא נקדים את המאוחר" ו"בוא נהיה מסודרים", אינן חלק כה מתבקש בסיפורת הקולנועית.
"מרשעת" מבוסס אומנם על חומרי ספרי עוץ, אך בעלילתו נפתח לפני הספר הראשון, מ-1900, ובחלקו השני מקביל לו. לא אכנס כאן לפרטי העלילה, היות שהמבנה האמור אינו אלא שדה מוקשים של ספוילינג. התקשורת מלאה טקסטים בנושא "מרשעת - חלק 2", והנושא המעסיק את הכותבים יותר מכל הוא הפיצול לשני סרטים. כלומר, האם היה צורך בכך? האם לא עדיף היה ליצור עבורנו את "מרשעת" כסרט בודד? כמובן שגם אני מצאתי מקום לשאלה הזו, ולבסוף תשובתי היא שכן, די היה בסרט אחד. הראייה לכך פשוטה: הרי המקור הבימתי בנוי כהצגה אחת בשתי מערכות, כלומר כבר היה כזה מקרה,
זיכרון ילדות
אין מניעה לחזור עליו בגרסת הקולנוע. מהלך כזה היה דורש ויתור על סצינות כלשהן, למניעת אורך מופרז של המכלול, מה שהיה מעורר שאלתיות בדבר חיוניותן של סצינות. אסתפק בכך שאציין סצנה אחת מיותרת בעיני, זיכרון ילדות של גלינדה, אחת מגיבורות הסרט, שאינו כה תורם, ככל ראותי, לעלילת הסרט ולכן מהווה מעמסה. ייתכן שהסצינה נכתבה לאחר יתר התסריט, לפחות בגרסאותיו הראשונות. אם כך, קיימת כאן הבעיה הקלאסית של כתיבה בציר זמן שבור. סצינה נהגית ונכתבת לאחר מה שנראה לפניה והתרחש לאחריה, ולכן אין בה מידע המנוצל בהמשך העלילה, כלומר הסרט אינו באמת מושפע ממנה. עם זאת, הבעיה הזו לא קיימת במכלול "מרשעת" כיצירה, היות שכספר, כמחזמר וכסרט - "מרשעת" אינו אלא מקרה הפוך, בו הרעיון הוא להציג פרטים שהמקור אינו רוכב עליהם וכביכול נעלמו מעיננו בעת העיון המקור.
"מרשעת" כולו סרט ססגוני וקצבי, נשף פומפוזי עליז, וזה ניכר כבר בתחילת הראשון שבחלקיו. בשלב מוקדם מתגלה מום אצל אחת הדמויות המרכזיות, אך המקרה הספציפי אינו קיים בעולמנו האמיתי, לכן עדיין אין אנו כה מוטרדים (מה גם שחייבת להתקיים בעלילה בעיה כלשהי, כבסרט שאינו אקספרימנטלי). העניין הוא שמעט לאחר מכן מתגלה בעיה נוספת, והפעם כבר ברור שהסרט עוכר שלווה ושהססגוניות נועדה לחרוק, באמצעות מראות והיפוכם. המקרה הפעם הוא נכות קשה של דמות מרכזית אחרת, המרותקת לכיסא גלגלים.
את זה אנו כבר מתקשים לקבל, מקרים כאלה כבר הכרנו וחווינו שותפות לכאב, אם לא גם את מצוקת הנכה עצמה. כביכול מציקה כאן השאלה בדבר המקום למקרה כזה, בסרט כביכול שמח. יתרה על כך, הסרט עמוס מחולות, מאות ניצבים בכוריאוגרפיה סוערת, מה שמדגיש עוד יותר את מגבלת הדמות ואת עוצמת כאבה הנפשי. שהרי עבור אדם משותק, מחולות בקרבתו הם מראה העלול לעורר מעין מכאובי החמצה.
ואם לא די בכך, הרי שכפי שכבר קראתם בתקשורת, כל הסרט רומז לגבי עוולות היסטוריות, בכללן אלו שהתקיימו על-רקע אנטישמי וביניהן, כן, "המלחמה ההיא". רבות נכתב על הרמזים הללו וכשהנושא מסוקר כל כך, נותר לי רק לציין קיומה של רפליקה אחת, המצויה בחלק השני בסאגה ועוסקת בזוג נעליים. כאן אני ממש מחזיק את עצמי, ולא רק למניעת ספוילינג.
האם ניתן לסיים כתבה ללא חוות דעת כוללת על הסרט? זהו, שדווקא אפשר, אך כאן זה לא יקרה. כפי שהבנתם, כנרמז למעלה בתיאור טיב הפעלולים, שני הסרטים (כאמור, סרט שפוצל שלא לצורך) מוצלחים ומרשימים. אני נוטה להאמין שתאהבו מאוד את היצירה הזו, בה האפל צבוע בורוד, תוך התכתבות מרתקת עם קלאסיקות שכבר פגשתם. מרשעת בקטע טוב.