לפני כמה חודשים כתבנו כאן, כי פשרת הפיצויים עם רומן זדורוב מחייבת שקיפות. כעת פורסם, שהמדינה הגיעה עימו להסדר חריג בהיקפו וכי הוטל צו איסור פרסום על הסכום הסופי לבקשת באי-כוחו. הפרדוקס ברור: אדם שחירותו נשללה לשווא מבקש פרטיות כלכלית, ומערכת שמבקשת להשיב אמון בוחרת להיענות. אין מחלוקת על זכאותו של זדורוב לפיצוי. המחלוקת היא על החלת הסודיות על הכסף הציבורי בתיק שהפך סמל לכשל מוסדי. זדורוב רשאי לבקש פרטיות לאחר שנים של חשיפה קיצונית, אך בית המשפט אינו חותמת גומי להסכמות הצדדים. בפשרה תקציבית מסוג זה הציבור אינו רק מממן פסיבי, אלא צד נעדר שמושפע מהתקדים ומהמסר. כאשר אין לו ייצוג בשולחן המו"מ, האחריות להגן על אינטרס השקיפות מוטלת על בית המשפט. סעיף 70 לחוק בתי המשפט נועד לאפשר חריגים נקודתיים לפומביות הדיון כאשר קיימת פגיעה חמורה ומוגדרת, ולא ליצור מעטפת נוחה של חיסיון תקציבי. כאן נכנסת לתמונה "דוקטרינת הסכום כסימן מוסדי", כפי שאנו מכנים אותה. בניגוד לפסיקה בבית המשפט, הסימן המוסדי פועל בשיח הציבורי. הוא מאפשר לבוחנים חיצוניים למדוד עקביות, אבל אינו קובע אחריות משפטית גורפת. פשרה אינה הודאה. אין לקבוע שהפרקליטות מודה במחדל מסוים רק משום שהסכימה לשלם. ובכל זאת, סכום פיצוי חריג הוא סימן ציבורי שמתרגם את עומק הכשל לשפה שניתנת למדידה ולהשוואה. לסימן הזה שלוש פונקציות מעשיות: הוא מאפשר לציבור לבחון שוויון בין נפגעים שונים של הרשעות שווא ולזהות אם המדינה מפעילה קנה מידה עקבי; הוא יוצר תמריץ מוסדי להפקת לקחים, משום שכאשר מחיר הכשל גלוי, קשה יותר לסיים פרשה בלי בדיקה פנימית משמעותית ובלי הסבר שיטתי למנגנוני התקלה; והוא מאפשר למחוקק ולעולם האקדמי לעצב מדיניות פיצוי רציונלית במקום מדיניות שמתגבשת בחדרי גישור. בענייננו ניתן וצריך לשאול האם הוצאות ההגנה הציבורית של זדורוב, שהגיעו לסכום מצטבר גבוה, לפני שנכנס לייצוג עורך דין פרטי מטעמו, הופחתו מהפיצוי או נחשבו כנזק נוסף? האם התנהלות התביעה במשפט החוזר שנמשך עד תומו העלתה את סכום הפיצוי? בלי פרסום עקרונות החישוב, השאלות האלה נותרות תלויות באוויר, והמדינה חוסכת לעצמה דיון ציבורי מביך. הסודיות פוגעת בזדורוב עצמו בדרך לא צפויה, משום כאשר הציבור אינו יודע מדוע הסכום כה גבוה, הוא ממלא את החלל בספקולציות. השתיקה הכלכלית הופכת לחשד לעסקת שתיקה. דווקא שקיפות מלאה הייתה מגינה על שמו.

דרוש תיקון נורמטיבי ברור

ההשוואה לעמוס ברנס ממחישה מדוע הסכום הוא נתון ציבורי חיוני. ברנס ריצה 8.5 שנות מאסר וקיבל 5 מיליון שקל (במונחים ריאליים - 6.3 מיליון שקל), ואילו בפרסומים על זדורוב מדובר ב-17 מיליון לאחר 15 שנות מאסר. במונחי פיצוי לשנת מאסר הפער הוא בערך פי 1.5. הציבור זכאי לדעת מהי נוסחת החישוב, מה משקל הזיכוי המוחלט ומה משקל ההחלטה לנהל משפט חוזר עד תומו. גם במשטרים דמוקרטיים אחרים פיתחו פתרונות לשקיפות: בארה"ב רוב המדינות מסדירות את הפיצויים בחוק עם נוסחאות קבועות מראש המונעות מו"מ, ובקנדה הסכומים במקרים מרכזיים פורסמו למרות העדר מנגנון סטטוטורי. מכאן מתחייב תיקון נורמטיבי ברור ולא פתרון אד-הוק. יש לעגן בחוק כלל מפורש לפיו בהסדרי פיצוי בגין הרשעת שווא שהמדינה צד להם, בית המשפט לא יאסור לפרסם את סכום הפיצוי והסכום יפורסם עם אישורו. לצד המספר יפורסמו בקיצור העקרונות שהנחו את החישוב: שנות מאסר, ראשי נזק מרכזיים והאם נלקחו בחשבון הוצאות הגנה שמומנו מכספי ציבור, כפי שנעשה חישובו של נזק בהתאם לפקודת הנזיקין. חריג יוכר רק אם הוכחה סכנה קונקרטית לביטחון האישי, וגם אז ההעדפה תהיה לדחיית פרסום קצובה בזמן. נוסף לכך יש לקבוע חובת דיווח שנתית לוועדת החוקה על היקף ההסדרים וקריטריונים של האישור. זדורוב קיבל את חירותו ואת פיצויו. עכשיו אמון הציבור צריך לקבל את שלו, הזכות לדעת לא רק שהמדינה שילמה, אלא גם מדוע שילמה סכום מסוים. רק כך תוכל המערכת ללמוד מכישלונה, והציבור יוכל להיווכח שהוא לא משלם על הסכמת שתיקה אלא על חובת תיקון. ודאי כאשר איש עדיין לא לקח אחריות אישית לכישלון והרוצח האמיתי של תאיר ראדה מסתובב חופשי.