זלמן ארן שהיה שר החינוך והתרבות בממשלות מפא"י ההיסטורית אמר פעם לעסקן ששמו נכרך בקופת שרצים וטען כי יצא זכאי מצרותיו המשפטיות: "אני מעולם לא יצאתי זכאי. שלושים שנה אני בארץ, לך יש אוסף יפה של זיכויים ולי אין אפילו זיכוי אחד". לא קשה לנחש מה הוא היה אומר היום על דמותה של ישראל על-רקע המתרחש סביב משפטו של בנימין נתניהו. הוויכוח הגועש סביב בקשת החנינה שהגיש נתניהו לנשיא הוא לאמיתו של דבר בועה ענקית שתוכה לא כברה. זו לא בקשה חנינה - מושג משפטי שאינו זקוק לפרשנויות - אלא בקשה לביטול משפטו בנימוק שברצונו להביא גם לאיחוי השסעים והקרעים בעם. אין יותר מנימוק זה להעיד על תוכנה של הבועה בהיותה הנמשל למשל לאותו אחד שהצית את הבניין בו הוא מתגורר וכאשר האש המלובה ברוחות עזות מלחכת את פנים הבניין הוא קורא ללוחמי האש. נתניהו האיש שהקרע הלאומי רשום על שמו מעיד על עצמו בבקשת החנינה, בלא אזכור המילה המפורשת, כי גם כאן השיקולים הם שיקולים פוליטיים אישיים. צריך להעניק לו את הקרדיט שהוא יודע ומבין כי כל החלטה של הנשיא תקרע עוד חוטים במארג הדקיק שעוד נותר מאחדות העם. על נשיא המדינה יצחק הרצוג הוטלה המשימה הכבדה לטפל בתפוח הלוהט הזה. הוא ניצב בפני החלטת חייו שאף אחד מעשרת קודמיו לא התנסה בה. חיים ויצמן, הנשיא הראשון, טבע את האמרה כי הנשיא אינו יכול לעשות דבר מלבד לקנח את אפו. ואמנם, החלטות נשיאותיות בישראל שנכנסו להיסטוריה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. שתיים מהן הכתימו את המשרה והביאו להתפטרות הנשיאים: עזר ויצמן בשנת 2000, לאחר גילוי תשלומים שקיבל בשנים עברו כשכיהן כשר בממשלה; משה קצב בשנת 2007, בעקבות פרשות מין שערורייתיות. שתי החלטות אחרות נגעו בענייני ביטחון בליבת הציבוריות הישראלית: ב-1982 בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, יצא הנשיא יצחק נבון בקריאה לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. הוא לא טען שישראל ביצעה את המעשים אבל גרס כי יש לה אחריות מוסרית לבדוק מה אירע בשטח בו פעל צה"ל. "זה עסק ביש גדול. אנחנו חייבים להסתכל לעצמנו בעיניים." הממשלה בראשות מנחם בגין התרצתה ומינתה את ועדת כהן. ב-1986 העניק הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, חנינה לשורה של בכירים בשב"כ, בכללם ראש הארגון, בטרם הוגשו נגדם כתבי אישום בגין מעשי הסתרה, טיוח ועדויות שקר בחקירות פרשת קו 300 במהלכם נרצחו שני מחבלים לאחר סיום מבצע הצלת נוסעי האוטובוס. הרצוג נימק את החלטתו ברצון למנוע פגיעה מערכתית בתפקוד השב"כ ושיקולים ביטחוניים למנוע חשיפת פרטי הפרשה. לימים הודה ראש השב"כ אברהם שלום כי הוא היה אחראי אישית לכל המעשים הנכלוליים שביצעו אנשיו בהוראתו. יצחק הרצוג יתקשה להסתמך על שתי ההחלטות הללו. יצחק נבון דיבר על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית מטעמים מוסריים ציוניים בעוד בנימין נתניהו מסרב לכך מטעמים אישיים תועלתיים שבינם לבין מוסר וציונות אין דבר וחצי דבר. החנינה של חיים הרצוג התבררה בדיעבד כטעות כי מנעה את חקר האמת כפי שהודה ראש השב"כ. במקרה של נתניהו העובדות נפרסות במהלך משפטו וחנינה תהיה בפועל הפסקת המשפט בלא מיצוי חקר האמת. הנשיא הרצוג נתון בין שני קטבים: הצד האחד, מחלקת החנינות במשרד המשפטים שהיא הגורם המקצועי הראשון הממליץ לנשיא. בהנחה סבירה כי בשל קיומו של המשפט היא לא תרצה להמליץ על מתן החנינה - אלא אם כן יהיו שיקולים אחרים - הרצוג יידרש לנימוקים כבדי משקל שלא מעולם המשפט כדי לדחות את ההמלצה. הצד השני הוא זר, דונלד טראמפ נשיא ארה"ב. בפעם הראשונה בתולדות ישראל מוכן גורם זר להתערב אישית בהליכים משפטיים פנימיים. העובדה כי טראמפ עושה זאת "מהמקפצה ללא גינויי טקס" מעידה על אופיו ואישיותו. כך הוא נוהג בארצו בהתייחסותו למערכת המשפט כאשר הוא מרבה בחנינות ללא קשר לחומרת האישומים וגזרי הדין. כך הוא מבין גם מערכות שלטוניות במדינות אחרות (למשל, התערבותו במשפט לטובת בולסונרו בברזיל). אבל כדי להקל עליו להבין את המתרחש אצלנו, נתניהו משתמש בדמותו של באגס באני כדי להפוך את משפטו להצגה קלילה המתאימה לצעירים ולא לאנשים מבוגרים רציניים. ואת זה הוא עושה למרות שהצהיר כי הוא ממתין שמונה שנים לעמוד לדין כדי לשטוח את טענותיו. בראייה מפוכחת אמור כל ישראלי לראות את המהלך של נתניהו לבקש את מעורבותו של טראמפ בבחינת "הכנסת צלם להיכל". לא רק כי בכך נתניהו, הרואה עצמו ראש וראשון למחנה הימין הלאומי והלאומני, ממשיך את תלותו והתבטלותו בפני טראמפ כפי שבאה לביטוי בעסקות שחרור החטופים והפסקת המלחמה בעזה. הוא משדר גם את המסר כי הריבונות שלנו היא ערך בע"מ גם כאשר זה נוגע בלב ליבם של העניינים הפנימיים הרגישים ביותר. נתניהו גם מבהיר במעשהו כי איננו משוכנע שסיכוייו במשפט תואמים את אמירותיו המוקדמות על כך שלא היה כלום ולא יהיה כלום. ככל שהמשפט נמשך, גם אם בעצלתיים, הכלום מקבל נפחים שיש בהם גם תכנים ממשיים. וכאמור, לזלמן ארן כנראה לא היה על מה לבקש חנינה... בשנת בחירות התפוח הלוהט שנמצא עתה אצל הרצוג עלול לשמש קיסם נוסף באווירה הלוהטת האופפת את הזירה הפנימית הספוגה בדלק גם בשל סירובו הנמשך של נתניהו לקחת אחריות על אסון 7 באוקטובר והקמת ועדת חקירה ממלכתית. אם יזכה בחנינה זה יהיה מבחינתו נצחון אולטימטיבי לדרך אותה הוביל מהיום הראשון בו דרכה רגלו בלשכת ראש הממשלה. אם החנינה תדחה היא תשמש אותו כנשק חדיש לצופף את שורות הבייס במאבקו נגד הסמול, התקשורת ומערכת המשפט. win win project. ההבנה שמבחינת דמותה ועתידה של מדינת ישראל זה יהיה נצחון פירוס איננה נמצאת בין הקלפים שלו.