"אלוהים, תעצור את זה... אני לא יכולה לנשום, העשן אוכל אותי חיה, למה הדלת נעולה? אני לא רוצה למות כאן, לבד, בלי לראות את הילדים שלי שוב... תן לי סיבה להיאחז, תן לי דלת, תן לי מישהו שיציל..."
לחישות אלה, שנשמעו ב-7 באוקטובר 2023, היו המילים האחרונות ודאי של אחת הקורבנות ואני מביא אותן כאן כדי להזכיר בזעיר אנפין את עוצמת המחדל. אובדן הבושה שמסתתר מאחורי המשפט הריק הזה שאמרו כל האחראים האמיתיים: הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, וראש השב"כ "אני לוקח אחריות". מעורר בי בחילה. לקיחת אחריות איננה ספין. היא הודאה באחריות שבצידה חייבים להעמיד לדין פלילי את הנושא באחריות.
בישראל, בעשרות השנים האחרונות, כמעט כל אירוע לאומי גדול מסתיים באותה מנטרת-קסם משקרת: "צריך להקים ועדת בדיקה ממלכתית." "ועדה ממלכתית" נשמע כמו משהו מלא הוד - אבל בחוק הישראלי (חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968), המשמעות שלה הרבה פחות מרשימה:
- הממשלה היא שמחליטה אם תהיה ועדה בכלל (סעיף 1).
- בית המשפט העליון ממנה את החברים, ובחברה שסועה, זה נתפס פוליטי (סעיף 3).
- הדוח לא מחייב עמידה לדין ולא מהווה ראיה בהליך פלילי (סעיף 23).
- הכל נשאר ברמה ציבורית-תיאורטית.
- כולם "לוקחים אחריות" אבל איש לא משלם על האחריות הזו.
זו הסיבה שהציבור חדל להאמין ב"ממלכתיות": המילה נשארה, אבל הממלכה נעלמה. וכאן מגיעה האירוניה הגדולה: החדשות העדכניות בישראל (נכון ל-2025) מלאות בכשלים - ממחדל 7 באוקטובר 2023, דרך שריפות הר מירון, ועד התמוטטות מבנים בגלל רשלנות. ובכל פעם: "ועדה ממלכתית". אבל מה אם במקום ועדה, היינו לוקחים דוגמה משוויץ? חקירה פלילית מידית, כמו בחוק העונשין (סעיף 322 - רשלנות פושעת) או סעיף 298 (הפרת אמונים)?
הדבר שאף אחד כמעט לא אומר בקול
במדינה מתוקנת, בראש סדר היום עומדת אמת פשוטה: לקיחת אחריות אינה הצהרה היא ויתור. מי שאומר "אני לוקח אחריות", לא אמור לקבל עוד מסיבת עיתונאים
אלא כתב אישום, או לפחות חקירה פלילית. בישראל, האחריות הפכה למטבע רטורי, לא משפטי.
ומה החוק אומר לגבי אחריות פלילית של בעלי תפקיד? החוק הפלילי בישראל מכיר באחריות של מי שבתפקיד ציבורי גם אם לא פעל בזדון:
- רשלנות חמורה (סעיף 304 לחוק העונשין).
- אי-מניעת אסון למרות סמכות (סעיף 322).
- אי-קיום חובת זהירות בסיסית (סעיף 298).
כל אלו יכולים להיות בסיס להעמדה לדין. כל מה שצריך זה רצון. אבל הרצון הזה כמעט לא קיים כשכולם נצמדים ל"ועדת בדיקה ממלכתית", כאילו היא מחסה, מפלטם של האחראים.
אז מה אנחנו צריכים ללמוד?
1 האמת חשובה מהתדמית.
2 חוק ללא אכיפה הוא קישוט.
בישראל יש חוקים מעולים. הבעיה - שאין שימוש בהם.
3 ועדה היא לא תחליף למשפט.
ולא משנה כמה היא "ממלכתית".
4 אמון ציבורי לא נופל מהשמיים הוא נבנה בצדק.
הגיע הזמן להפסיק לקרוא לזה "ממלכתית", ולהתחיל לקרוא לזה "התחמקות". אם רוצים את האמת באמת, אז צריך לחזור אל המודל בחוק:
חקירה פלילית, שקיפות, ונכונות לשלם מחירים. רק ככה מדינה בונה אמון.
רק ככה מדינה גדולה נשארת גדולה.
אנחנו ממשיכים למנות ועדות, כי יותר קל לבנות ועדה מלהתמודד באמת מול מה שקרה ולקחת אחריות באמת ולא רק כספין. אז תגידו לראש השב"כ רונן בר ולראש אמן ולרמטכ"ל, לקיחת אחריות משמעותה אחת: העמדתם לאלתר לדין פלילי ובמסגרתו של הליך זה תעמוד מילה אחת והיא הודאה, הווה אומר: הודאתם באחריותם.