לאחרונה יצא לאור ספרם של פרופ' אורן יפתחאל וד"ר אחמד אמארה והוא בוחן באמצעות הזווית הגאוגרפית-משפטית את זכויות הבדואים בנגב לבעלות בקרקעותיהם והצורך בהכרה חוקיית-משפטית ביישוביהם. בכריכה הקדמית ניתן צילום צבעוני של שרידי מבנה שנהרס תוך כדי פינוי כפוי על-רקע נוף הנגב הצפוני ובכריכה האחורית, צוטטו מספר חוות דעת על המחקר מאת מומחים בתחום כולל תמונה בשחור לבן של שרידי מבנה/בית שנהרס. המחקר מכיל למעלה מ-400 עמ' הכוללים - צילומי צבע ובשחור לבן; איורי מפות; טבלאות אירועים על-פי לוח הזמן; צילומי מפות ומסמכים ארכיוניים בשלוש שפות, צילומי אוויר ועוד. רוב החומר מסוג זה תורגם אף לעברית. הספר הוקדש לשבטי הערבים הבדואים ובמיוחד לשבטי אל-עוקבי, אבו-מודיע'ם ותושבי אל-עראקיב שהיו שותפים מבחינת הכותבים למאבק הארוך, הנחוש והצודק לשמור על יישוביהם ואדמותיהם. הספר חולק לתשעה פרקים וכן נספחים, מקראי מקום ותיעוד צילומי רב ערך. רבים וטובים סייעו במהלך המחקר ובהוצאה לאור של הספר. בין הבולטים מוזכרים פרופ' סנדי קידר, הפרקליט מיכאל ספרד, אסמעיל אבו-סעד, נורי חסן, נורי אל-עוקבי ואחרים. המחברים מודים אף לעמי אשר, שתרגם וערך את הספר מאנגלית. הספר מוקדש בעיקר לשבטים אל-עוקבי, אבו מודיע'ם, ותושבי אל-עראקיב. ועוד מוסיפים המחברים: "מאבקם הארוך, הנחוש והצודק לשמור על יישוביהם ואדמותיהם הוא המאבק על דמותה של החברה בישראל".

בהקדמה, משווים המחברים את מצבם החמור של הבדואים בעת אירועי שבעה באוקטובר לבין היחס ארוך השנים של המדינה כלפיהם כלומר, שעיקרו: אין השבטים חיים בשטח לא מיושב ולא על אדמה ריקה או "שטח פתוח". המונח המשפטי "האדמה הריקה" הנהוג באומות העולם שימש לדעת המחברים גיבוי חוקי לממשלה בישראל לטעון כלפי הבדואים הגוזלים אדמות מדינה ומתיישבים עליה באופן בלתי חוקי. עניין הריסות הכפרים (הנמשך ללא הפסק) גם הוא משמש רקע לדיון כולל מפות מאירות עיניים. הממשלה מסרבת לראות לטענת המחברים את השבטים "כילידים" היושבים מאות שנים על אדמותיהם ולכן מצדיקה את העבר וההווה בו גירשו או החריבו את רוב היישובים הבדואים שהתקיימו לפני 1948. סקירה היסטורית קצרה של התפתחות המושג "טרה נוליוס" (בלטינית האדמה הריקה) הנהוג כבר מעל שבעים שנה לפיו שטח בו מתגוררים מאות אלפים איננו "שטח מיושב אלא אדמה ריקה או "שטח פתוח" התאימה לכך שרוב היישובים הבדואים באזור מוגדרים רשמית כ"בלתי מוכרים" ואף "בלתי חוקיים". תפיסה זו הביאה לדעתם לא רק לנוהל רישום בעלות חדש שאינו מקובל על הבדואים אלא היא תוצר של תפיסת עולם שלמה של חברות מתיישבים ומשטרים קולוניאליים, שבתוכה נכלל נישול העמים הילידים ותרבותם ממעמדם כבעליה המוכרים של הקרקע. המחברים אף דנים בגלגול הדיון בערעור של שבט אל-עוקבי לבית המשפט העליון שנמשך כמה שנים ונסב סביב שאלות של בעלות, התיישבות, תכנון, סמכויות פוליטיות סמכות שיפוטית ושאלות מוסריות. כך אירע שהכפר עראקיב, נהרס בידי המדינה 238 פעמים עד סוף מאי 2025. המחברים צירפו עוד נתונים המחזקים את טענתם כנגד המדינה ובהם - סיווגם של 35 כפרים "כבלתי מוכרים", 11 קהילות "אחרות" כ-"מוכרות חלקית" שהתגוררו בהם 150 אלף איש בשלהי 2023. מושג נוסף שישמש את החוקרים לחיזוק טענותיהם הוא "הלכת הנגב המת" המהווה ציר מרכזי בסכסוך בין הבדואים למדינה. מושג זה יבחן במחקר בספר החדש לראשונה בכל היבטיו ולטענת החוקרים, יוכח כי זו הלכה פסולה, מכלילה, מתעלמת מעדויות היסטוריות שתומכות בבעלות בדואית על חלק ניכר מאדמות הנגב. הלכת הנגב המת חולקה לשמונה מרכיבים מרכזיים שמראים את ההשלכות העמוקות והקשות של הלכה זו על הבדואים. את ההקדמה מסיימים המחברים בשני סעיפים - האחד, גישתם המחקרית והשני, הספר ועיקר ממצאיו. בסעיף הגישה המחקרית ריכזו החוקרים לחמישה סעיפים את שיטתם החדשנית: ניתוח חדשני ושיטתי של הגאוגרפיה ההיסטורית של הנגב במהלך מאתיים השנים האחרונות; ניתוח משפטי-שיטתי של החקיקה הפסיקה והאכיפה העות'מנית הבריטית והישראלית בנוגע לנגב; סקירה וניתוח של התפתחויות חדשות במשפט הבינלאומי שיש להן נגיעה לזכויות הבדואים (קבוצות ילידות); יישום ופיתוח מסגרות מושגיות ממחקרים ביקורתיים בתחומי המשפט, הגאוגרפיה ועוד בכל הקשור לקולוניאליזם; הצגת הצעות מעשיות לזניחת ההכחשה המובנית בהלכת הנגב המת והמרתה בהכרה. כלומר מבחינת החוקרים הפיכת תזת "האדמה הריקה" למושגים המבוססים על צדק מעברי וחלוקתי. סוגר את ההקדמה סעיף המכונה "הספר ועיקר ממצאיו" שנועד להקל על הקורא ובו סיכום מטרת הספר שאצטט מתוכו: "לדעתנו, הכרחי לאיין את הלכת הנגב המת המעוותת, שמנשלת ומוחקת את העבר הערבי הבדואי בנגב ובכך מבטלת את זכויותיהם... כך תוכל גישה חדשה זו להשיק תהליך של דה-קולוניזציה בנגב... גישה אשר תוביל ליישוב הסכסוך העיקרי בין המדינה לאזרחיה הבדואים". כמובן שלא נוכל לסרוק לעומק את תשעת הפרקים בשל קוצר היריעה ולכן נתרכז בשני פרקים - פרק חמש גאוגרפיה היסטורית של חקלאות הנגב ובפרק שש, ההתיישבות הבדואית בנגב. עד פרק חמש חקרו השניים את הגאוגרפיה המשפטית של נישול הבדואים; משטר המקרקעין בשלהי התקופה העות'מנית; משטר המקרקעין בתקופת המנדט הבריטי וצרור תמונות של מיקי קרצמן משנת 2010, המקנה למונח "עקורים" אופי חזותי חד ומרשים.

הדיון מתחיל בערעור של היורש נורי אל-עוקבי ומשפחתו לבית המשפט העליון בדבר רישום הקרקעות על שמם. המדינה לעומתם, טענה שזו קרקע "מוואת" ולכן היא בבעלות המדינה ונורי ומשפחתו הם בבחינת "פולשים". החוקרים מתכוונים לבדוק באופן יסודי את טענות המדינה שהן מהוות לדעתם את הבסיס "המדעי" העיקרי עליו מושתת דוקטרינת "הנגב המת". בפני השופטת שרה דוברת התייצבו הפרופ' רות קרק שייצגה את המדינה ומולה פרופ' אורן יפתחאל שייצג עם מומחים נוספים את משפחת אל-עוקבי. כחומר רקע לצוות שהגן על תביעת אל-עוקבי שימש למשל המפקד העות'מני משנת 1856 שהעיד על עיבוד חקלאי בדואי באזורי צפון הנגב הנמשך כבר מאות בשנים. כך גם יומני נוסעים/מדווחים מסוף המאה ה-18 ואילך, שאף הם מעידים על עיבוד שדות חיטה ושעורה באזורים צפוניים ודרומיים לבאר-שבע העתיקה. כך למשל מדווח א' רובינסון בשנת 1839 כי בעברו ליד לקיה הוא זיהה מחסנים של תבואה המאוגדים "בנאטור". גם הנוסע ההולנדי דה-ולדה זיהה בשנת 1854, עת עבר בקרבת באר שבע העתיקה, גידולי חקלאות. וכך עוד ועוד עדויות על גידולי שדות שהבולטת בהם שייכת לעדות הנרי טריסטרם משנת 1858. נוסע נוסף העיד על גידולים אינטנסיביים בין באר-שבע לעזה של שבט קדיראת. מעדויות אלה מסיקים הכותבים כי התקיימה "חקלאות נרחבת ושיטתית אכן התקיימה" באדמות הבדואים באזור המדובר.

ז.ד. ליבונטין ביקר החל ב-1882 כמה פעמים בנגב ואף דיווח על מפגשים עם שבטים בדואים באזור נחל גרר, אצלם זיהה אילנות ושדות זרועים. שיח' אחד השבטים העיד בפניו כי הם זורעים כל חורף ולפעמים אף מוכרים מיבול השדות לסוחרים בעזה. הסקר בנגב משנת 1920 שנערך בהנהלת י' טהון (מחברת "הכשרת היישוב") הציג נתונים מפתיעים: 2,5 מיליון דונם המקיפים את באר שבע מעובדים ובבעלות בדואית. בצפון הנגב נקבע כי אחוזי העיבוד עולים על 50%. טהון אף קבע את גודל השטח שנמצא בידי ארבעת המטות הגדולים - עזאזמה, תיאהא, ג'באראת ותראבין. בנוסף קבע חבר "ועדת אברמסון" בשנת 1921 כי בידי הבדואים מצויים 2.8 מיליון דונם בבעלותם והם מעובדים עונתית. עדויות אלה מוכיחות בניגוד לעמדת המדינה ותומכיה כי במאה ה-19 הייתה קרקע זו בהגדרת "מוואת". לדעתם, מתערערת בכך "הלכת הנגב המת" וטענה זו נתמכת גם בחלק גדול בספרות המחקרית. יפתחאל ואמארה מסתמכים על ספרות מחקרית בעולם ובארץ כדי לאשש את טענתם שהבדואים עיבדו באופן קבוע "בנגב הצפוני" עשרות אלפי דונם בשיטות שונות והקימו יישובים (לפעמים על גבי יישובים שנהרסו) בהתאם לעונת השנה ולגידולים שנבחרו. כך הם מצביעים על מחקריה של ההיסטוריונית הטורקית אבג'י, על מחקריו של האנתרופולוג קלינטון ביילי, על מחקריו של הגיאוגרף דוד גרוסמן, ועל עבודותיו של פרופ' אבינעם מאיר. מצוין מחקרו של אליהו אפשטיין משנת 1939 שטען שנהגו לפעמים לעבד את השדה רק פעם בשנתיים, אך מינימום שטח העיבוד היה מעל שני מיליון דונם, ועוד. סיכומם של המחברים: חקלאות מסודרת ושיטתית היוותה גורם קבוע בחייהם של הבדואים שוכני צפון הנגב באמצע המאה ה-19 ועד קום מדינת ישראל.

בסעיף זה בוחנים המחברים את אמינות תרומתם של: המומחים מהאקדמיה גם בפרשת אל-הוואשלה וגם בפרשת אל-עוקבי. המחברים מבקשים להתמודד עם עדות פרופ' רות קרק שהופיעה בבית המשפט כעדה מומחית בתיקי המדינה נגד תביעות הבדואים לבעלות על הקרקע. כבר בתחילה הצהירו נציגי הבדואים כי הביקורת על עדותה של פרופ' רות קרק אינה אישית או אקדמית אלא נועדה לדעתם להציב סימני שאלה לגבי "הלכת הנגב המת". בהמשך מצביעים החוקרים על פער שנוצר בין מחקריה הראשוניים והיסודיים של קרק על החקלאות ומעמד הקרקע בנגב, שרובם הציגו עובדות על קיומה של חקלאות בדואית רחבת היקף בנגב הצפוני, לבין חוות הדעת שהציגה בפני בית המשפט בו נטען כי פרופ' קרק העידה בשונה ממסקנות מחקריה הקודמים בעקבות ממצאים חדשים. לצורך הדגמת הפער הזה לכאורה, צירפו המחברים קטע מפרוטוקול במשפט אל-עוקבי שהתברר בפי השופטת ש' דוברת. על-מנת לחזק את טענתם אמרו נציגי השבטים בפי בית המשפט העליון שחוות הדעת של נציגת המדינה ניתנה ללא סיור מקדים בשטח. על-אף שפע המסמכים שהציגו פרופ' יפתחאל ועו"ד ספרד ועל אף הספרות המחקרית שהובאה כדי לחזק טענתם בדבר חקלאות בדואית בבקעת באר שבע, דחה בית המשפט העליון את טענתם. המחברים המשיכו למרות זאת לטעון כי העדות שנמסרה בבית המשפט בעניין אל-עוקבי "היא עוד עדות משמעותית לחולשתה של הלכת 'הנגב המת' ויסודותיה הרעועים". הערה: ברור שכמי שלא נכח בבית המשפט ולא שמע את עדותה של קרק וכמי שלא קרא את שפע המסמכים הנגדיים שהציגו א' יפתחאל ומ' ספרד, וכמי שאין בידו הכשרה משפטית מספקת בתחום חוקי הקרקע, אין בידי לפסוק איזה צד מייצג את "הצדק המוחלט" אלא רק להאיר בפני הקורא את עומק הסכסוך/עימות שנוצר מאז קום המדינה בין מספר שבטים הרואים עצמם "ילידים" וכבעלי זכות על הקרקע שעובדה על ידם מאות שנים לבין הטיעון שהציגה המדינה ונציגיה הקובע שהקרקעות לא נרשמו בספרי האחוזה, לא הוגדר מעמדם כחוק ואף נזנחו לאורך תקופות ארוכות. שני הצדדים נעזרו בתיאורי נוסעים במאה ה-19 ובהסכמי קניה וחכירה שנערכו בין המתיישבים החלוצים בנגב עם הבדואים עד 1948.

על אף הטענה שהשמיעה חבצלת יהל, כי לא היו יישובי קבע בדואים אלא "אתרי חנייה בלבד" טוענים המחברים כי זה היה סגנון ההתיישבות הייחודי הבדואי "ואתרי חנייה" אלו תפקדו בהחלט כמקומות יישוב קבועים. בהסתמך על החוקר ט' אשכנזי קובעים המחברים כי צורת החיים הייתה "נוודית למחצה" ולא נוודית. משום כך השבט שב וחזר לחיות באותו מקום ההתיישבות הקבוע בתודעתו - "הדירה" או "הבלאד" של השבט. גודל האוכלוסייה "החצי נוודית" הוערך בשנת 1914 בכ-55,000 נפש. רוב הקרקע לא הייתה ציבורית אלא חולקה על-פי קודים משפטיים לשבטים ולמשפחות על-פי הסדרים ארוכי טווח. מקבצי האוהלים אם כן לא היו "אזורי חנייה" אלא חלק ממערכת נוודית. לקטע זו צורפה מפה מאירת עיניים המציגה את פיזור האוהלים בצפון הנגב משנת 1945. במפה ניתן לזהות כי באר-שבע נמצאת במרכז וגבולות השטח המעובד על אוהליו בצפון, היו הרי חברון וגבולותיו במערב ובדרום היו ועזה וביר עסלוג'. לטענת הכותבים, חוות הדעת שהוגשו במשפט אל-עוקבי הסתמכו בעיקר על מפת ה-PEF מסביבות 1880, ולכאורה ציינו באופן מדויק את כל היישובים, הח'רבות וגם בתים בודדים מחוץ לכפרים. מפה זו יצרה את הרושם שאין כמעט התיישבות בצפון הנגב - אינה מדויקת כלל ובהצלבה למפות אחרות מסתבר שאין היא אמינה כלל. היו אף מפות גרמניות משלהי המאה ה-19 שדייקו הרבה יותר וציינו עשרות מקומות יישוב. מכאן הסיקו שהעדר ציון של מקום כלשהו אינו מהווה הוכחה לאי קיומו על פני השטח. ממחקריהם של פרופ' א' מאיר, ע' מרקס וט' אשכנזי עולה כי מקבצי אוהלים, או חושות, תיפקדו בהחלט ככפרים. בנוסף לוועדות העות'מניות והבריטיות נוסף דוח מהאו"ם משנת 1947 קבע כי בנפת באר-שבע התפתחה מערכת יישובית ענפה וזוהו בה מעל 12 אלף אוהלים עם אוכלוסייה שרובה בדווית, שחיו בה בין 70-100 אלף נפש. המחברים קובעים כי אכן נוצרו דפוסי התיישבות קבועים בנפת באר שבע ונפת עזה בתהליך ארוך טווח של מעבר "לנוודות למחצה".

סעיף זה מפרט בצורה מרשימה את ההיסטוריה המשפטית של התפתחות חוקי הקרקע משנת 1858 ואילך. עיקר התיאור נועד לטענת מחברי הספר, להוכיח שהקרקע שנסחרה/נמכרה על-ידי הבדואים לא הייתה במעמד "מוואת" ועל כן הייתה שייכת למדינה ואסורה למכירה אלא נחשבה כקרקע פרטית, רשומה על-פי המסורת רבת השנים במסמכים פנימיים ועיתים אף כונתה במונח "מירי". מדובר אם כן בשטח העולה על חמישה מיליון דונם שעניין את העות'מנים, הבריטים וראשוני החלוצים ומדינת ישראל. מכאן שהשלטון העותש'מני אפשר אי' וטונומיה תרבותית-משפטית לבדואים. קביעה זו מתבססת על ספרו החשוב של ביילי מנת 2009, ועל חיבוריהם של נמרוד לוז ויוסף בן-דוד ואף של החוקרת הטורקית יסמין אבג'י. מהצד השני, מדגישים המחברים, כי יוסף וייץ, שהוביל את רכישות הקרקע מהבדואים בנגב, הכיר בקיומה של מערכת קרקעית בדואית אוטונומית ומתפקדת. הם מדגישים כי הקמת באר-שבע העידה על תחילת ניסיונות ההחלה של החוק העות'מני באזורי הנגב. חשוב לדעתם להדגיש כי ההסכם משנת 1891, היה בעצם סוג של "הרשאה" לפי חוק הקרקעות העות'מני לצורך החייאת קרקע "מוואת", וייתכן מאוד שניתן לראות במסמך זה, שנחתם על-ידי ארבעת המטות הגדולים, המועצה הצבאית ו-16 שיח'ים, סוג של "הקצאה" לצורך הגדרת הקרקע "כמירי". לאחר הקמת באר-שבע נוסדו מוסדות בדואים כדוגמת בית הדין השבטי שעסק בסימון גבולות וסכסוכי קרקע בקרב השבטים והוכר על-ידי השלטון העות'מני. כך התגבשו מסמכי ה"ראהן" ו"הסנד" אשר הגדירו את תנאי החכירה ומשכון קרקעות. מהמכתב ששלח ד"ר יצחק לוי ל ב.ז. הרצל עולה כי הבדואים מתבססים בעת פעילות מסחרית קרקעית על "נוהגי בעלות" מסורתית בנגב. המשא-ומתן לרכישת קרקעות ג'ממה (רוחמה) ודיווחיו של מושל נפת באר- שבע על-עארף, מחזקים תזה זו.

לאחר שהבריטים הבינו את הנוהל הבדואי בנפת באר-שבע הם חוקקו בשנת 1924 את נוהל בתי הדין השבטיים ובכך המשיכו בעצם את הנוהג העות'מני וכוננו כמה חוקי קרקעות בשנים 1921 - 1922. באופן זה המשיכו את מנהגם של העות'מנים שלא להתערב באוטונומיה של חוקי הקרקע. בשנת 1930 במכתב לאו"ם ובשנת 1937, קבעו הבריטים שהקרקעות בנפת באר-שבע שייכות לשבטי הבדואים עקב ישיבתם על הקרקע מזמן קדום. בשנים אלה נוצר מצב פרדוקסלי לדעת המחברים. פירוש הדבר: עקב איטיות הסדרת חוק רישום המקרקעין שנקטע ולא הגיע לידי גמר על-ידי הבריטים - "נענשים" כיום הבדואים על-ידי מדינת ישראל משום תקלה זו שמנעה את יישום הסדר הקרקעות בנגב. בסעיף רישום קרקעות טוענים המחברים כי "מאמצע המאה - 19 ועד הקמת מדינת ישראל נהנו הבדואים מאוטונומיה תרבותית ומשפטית נרחבת, שבמסגרתה התפתחה מערכת הקניין המסורתית, אשר קיבלה הכרה משתי מערכות ריבונות שונות - העות'מנית והמנדטורית. "מכאן אין זה נכון לקבוע את שנת 1858 כתאריך קובע להכרה בזכויות הקניין. עובדה שגם בשנת 1901, עם הקמת באר-שבע, אפשרו לבדואים לנהל את המערכת הקרקעית באמצעות בתי המשפט השבטיים. גם גורמים ישראלים הכירו בזיקתם החשובה של הבדואים לקרקעותיהם ועל כך ראה בדוח של י' וייץ, בהקשר לחוזה השלום עם מצרים, בדוח ועדת גולדברג ובעוד מסמכים. בהמשך המחקר, יעשו המחברים מאמץ להוכיח כי הנגב הוא "מרחב ילידי" ומשום כך לא יכולים לחול עליו חוקי ההסדרים המפלים מצד המדינה. פרק שבע מוקדש כולו להבהרת המושג "ילידות בדואית" אשר משווה את מעמדם של הבדואים לעמים ילידים באירופה וארה"ב. משום כך, כקבוצה ילידית, עליהם להיות מוגנים על-ידי החוק הבינלאומי בתחום זה. בפרק השמיני בוחנים המחברים את הצעות הוועדות והחוקים של ממשלת ישראל כלפי הסדרת הסכסוך החל מועדת גולדברג, ועדת פרארוור הצעת חוק פראוור משנת 2012, חוק פראוור-בגין ותוכניות לפתרון העימות שהוגשו לכנסת על-ידי ועדות שונות וגופים מייצגים מצד הבדואים. פרק תשיעי, המכונה מילת סיום (עגומה), עוסק במעין סיכום עמדתם של המחברים. הם אינם מסתפקים בביקורת על יחס המפלה לדעתם של המדינה לבדואים ועל חולשתה של "הלכת הנגב המת" אלא מציעים דרכים אקטיביות, בשיתוף פעולה עם הבדואים, לפתרון הסכסוך הקרקעי.

לצורך ביסוס טענתם מציגים המחברים 22 מסמכים שחלקם התפרסמו כבר במחקרים קודמים וחלקם נחשפים כאן לראשונה והם אף תורגמו לעברית. אין ספק, נעשתה כאן עבודה יסודית והמסמכים שנמצאו בארכיונים אכן תומכים בעמדת המחברים ובעקיפין בעמדתם במשפט אל-עוקבי ובעמדתם הכוללת לגבי פתרון קבע לסכסוך הקרקעי. אנחנו נציין כאן רק כמה מסמכים שעדיין לא פורסמו במחקר: נספח מס. 2: החלטת המג'ליס משנת 1891 (מתורגמת לעברית) בנוגע ל 5 מיליון דונם אדמות "מירי" באזור באר-שבע. נספח מס. 4: הצהרת צ'רצ'יל בדבר השמירה על זכויות הבדואים ומנהגיהם משנת 1921. נספח 8: מקטע מתוך מפת האוהלים המנדטורית משנת 1945. כמה שטרי קניין (סנד) על קרקעות שנקנו ונמכרו על-ידי שבט אל-עוקבי משנת 1911. נספח מס 16: צילום אויר של אל-עראקיב משנת 1945. נספח 22 ; החלטת "ועדת השלושה" להכיר בבעלות בדואית בקרקעות משנת 1951. אין ספק שהמסמכים מגבים את ההיסטוריה של עיצוב החוקים והנהלים של שליטי אזור הנגב והמוכיחים כי שלושת השליטים: העות'מנים, הבריטים והישראלים נהגו להכיר בבדואים כילידים ושימרו את מסורתם בכל הקשור לשיטות מכירת קרקע ורישומה בין השבטים. כמי שחקר את רכישות הקרקע מהבדואים בידי מתיישבי הנגב היהודיים ובעיקר בידי החלוצים והמוסדות המיישבים בשנים שלפני קום המדינה (שלושת המצפים, 11 הנקודות) ולאחר מכן, ראיתי כמה וכמה חוזי רכישת קרקע בארכיונים השונים אך לא הבחנתי בבירור האם צוין שם שהקרקע הנקנית מהבדווים הינה מעובדת לאורך שנים, או שהיא קרקע חקלאית, או שהיא נושאת גידולים נותני פרי לאורך שנים איני יכול לטעון שהיה זה נימוק בו השתמשו הבדואים לחיזוק טענתם בעת העסקה על אופיה של הקרקע. עם זאת אני רואה חשיבות בחשיפת זווית חדשה, המוגשת לנו כאן באופן מחקרי-מדעי מקצועי ומבליטה את עמדת הבדואים (ראה למשל במשפט אל-עוקבי) וכן את עמדת המחברים שנחלצו להגן על השבטים מפני מה שהם מכנים נישול, גירוש, הריסה והחרמת קרקע, וזאת בגיבוי מחקרי, ובהישענות, עיתים באופן חד-צדדי, על חוקים וצווים החל מהתקופה העות'מנית ועד לאחר קום המדינה. מסמכים אלה משרתים את האינטרס של מדינת ישראל בלא התחשבות מספקת בגורלם ועתידם של שבטי הבדואים בנגב הצפוני ובנפת באר שבע.