שני דשים, עיגול אחד, ושתי הבטחות הפוכות. פעם פוליטיקאים דיברו בסיסמאות. אחר כך עברו לשלטים. היום הם כבר מדברים ביניהם בברזלים קטנים על דש החליפה. כל אחד והאייקון שלו, כל אחד והעולם שהוא מבטיח לנו, בשקט, בלי מיקרופון, ממש קרוב ללב.
על דש אחד יושבת לה סיכת החטופים. סיכה קטנה, שקטה, כמעט ביישנית. היא מבקשת לשדר שיש עדיין מי שעוד אמור לחזור. היום הסיכה היא סמל להמתנה. אולי אפילו לחיים על תנאי. לא הבטחה, לא תוכנית, רק תזכורת דקה, כזו שאפשר להסיר בלי להשאיר סימן.
ומנגד, על דש אחר, פחות מהוסס, פחות מנומס, פחות מתנצל, מתנוסס חבל תלייה. לא סרט, לא נר, לא תפילה. לולאה. כלי עבודה עתיק שהציוויליזציה ניסתה להשליך למוזאון, ומצא את דרכו חזרה כקישוט אופנתי. ואם כבר חזרה למסורת, אז למה להיתקע בחוק, כשאפשר כבר לשדר הוצאה להורג כסטייטמנט.
ואז שמים לב לפרט המטריד באמת. שתיהן עגולות. אותה צורה מושלמת, אותה גאומטריה תמימה. בעיגול אחד תלוי הסרט של החטופים, בעיגול השני תלויה לולאת המוות. עיגול אחד מסמל חיים שמבקשים להיסגר במעגל של חזרה. העיגול השני מסמל חבל שמבקש להיסגר סביב צוואר. תמונת מראה מדויקת כמעט. רק שבקצה אחד של המראה החיים נאחזים, ובקצה השני המראה מתעוותת, והעיגול הופך ממסגרת של תקווה למסגרת של מוות.
וכך, בתוך אותה ממשלה, באותו שבוע, על אותו גוף שלטוני, תלויים זה מול זה שני עיגולים סותרים לחלוטין. אחד אומר תחזירו אותם חיים. השני אומר כמעט את אותו הדבר בגרסה הפוכה לגמרי: תכינו את החבל. האחד מדבר על הצלה. השני דואג שנזכור תמיד שהמוות זמין, דרוך, עם לולאה מוכנה מראש.
כך נראית הפוליטיקה שלנו: הדש הפך לכתב האישום הקטן ביותר והחד ביותר. העיגול הפך מאייקון של אחדות לאייקון של הכרעה. אצל האחד, העיגול הוא תקווה שעדיין לא ויתרנו עליה לגמרי. אצל האחר, העיגול הוא רמז עבה למדי, למי שיעמוד בתור, אם וכאשר מישהו יחליט, בסופו של דבר, לסגור את הלולאה.
לך תסביר מה ההבדל בין עיגול שמבקש להחזיר הביתה אדם חי, לבין עיגול שמרמז איך ייראה אדם מת. בשני המקרים, זו אותה צורה. אבל זו כבר לא אותה מדינה. בסוף עוד יכתבו בספרי ההיסטוריה שלא תקציב הפיל את הממשלה, ולא חוק יסוד. בסוף יכתבו ששני עיגולים עשו את העבודה. אחד שניסה להשאיר את החיים פתוחים, והאחר שהתעקש לסגור אותם בלולאה! כמה עצוב.