העבריות הנושאת מול היהדות הבורחת
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). הפסוק הזה איננו מחמאה תאולוגית, אלא דרישה. הוא אינו מבטיח מעמד, אלא מטיל אחריות. הקדושה איננה מצב מיסטי אלא צורת שירות. מי שמסרב לשירות הזה, מי שמסרב לשאת בעול, מתחיל להחריב את מה שהוא טוען לרשת.
לא לרצות לשרת את ארצך הוא מעשה בלתי מוסרי. זו אינה רק טעות מוסרית אלא פגיעה בהיסטוריה, במצפון, ובתורה עצמה. שום אומה לא שרדה כאשר בניה ביקשו ליהנות מכל הזכויות תוך שהם נמלטים מן החובות שמקיימות אותם. התלמוד אומר בפשטות: "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, א). הערבות איננה רגש; היא מבנה זהות. פירושה שאין אדם רשאי ליהנות מהטוב המשותף בלי לשאת בחלקו. האחריות איננה תוספת, היא תנאי קיום.
המדרש הולך רחוק יותר. במעמד הר סיני, אומרת הגמרא (שבת פח א), הקדוש ברוך הוא כפה הר כגיגית ואמר: "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב; ואם לא, כאן תהא קבורתכם." אין זה איום, אלא תיאור המציאות: עם המסרב לאחריותו חדל להיות עם. הוא הופך לקהל מפוזר וחסר עמוד שדרה. התנ"ך כולו נושא את המסר הזה: הבחירה אינה פוטרת מן העול, היא מכפילה אותו. "אך יראו את ה׳ ועבדו אותו באמת ובכל לבבכם" (שמואל א יב, כד). עבודת אמת פירושה אמונה המתגלמת במעשה, לא ברוחניות המתעטפת בבריחה.
לברוח מן האחריות המוסרית, האזרחית והלאומית בשם "דף גמרא" מנותק מן המציאות הלאומית, זה עוול חמור. זו לא יראת שמים, זו השתמטות. זה לא לימוד תורה, זה שבי בתוך דוקסה דתית המשמשת כמחסה מפני המציאות. מי שלומד תורה באמת מעמיד את חייו מול הכתוב, לא מתחבא מאחוריו. הרמב"ם קבע בבהירות: השלמות המוסרית קודמת לשלמות הרוחנית (הלכות דעות). אין אדם נעשה "קדוש" כשהוא נמלט מן המציאות; הוא נעשה קדוש כשהוא מתקן את מעשיו ונושא בעול הציבור. מי שחושב שהוא עילוי רוחני אך מסרב לחלקו בחברה איננו צדיק, הוא בורחן מוסרי.
הסירוב לשאת בעול הוא סדק בגוף האומה
המהר"ל "בנתיבות עולם" מדגיש שחברה יכולה לעמוד רק כאשר בניה מוכנים להיות חלק מגוף חי. הסירוב לשאת בעול הוא בקיעת סדק בגוף האומה. החסידות, ובעיקר "השפת אמת", מוסיפה שהעבודה, העול, איננה כובד חיצוני אלא מה שמרחיב את הנפש. אדם אינו מתעלה כשהוא נמנע מהעולם, אלא כשהוא קשור למשהו גדול ממנו, לעם, לאדמה, לשליחות. בריחה מן האחריות איננה חירות אלא הקטנה עצמית.
הזוהר, בדיונו על "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), מלמד שהאמת הרוחנית מתגלה במעשה, לא בהמתנה פסיבית. מי שמבקש קודם ביטחון, נוחות ודאות לפני שישרת, לא ישרת דבר מלבד עצמו. רבי יהודה הלוי "בכוזרי" מבחין בין אמונה רעיונית לבין מה שהוא מכנה "הלב שבאומות": הלב אינו מקבל זכויות, הוא מזרים חיים. ייעוד בלי אחריות הוא סיסמה ריקה; זהות בלי שירות היא זיוף.
לפי הרב קוק, גודל חייו של האדם נמדד לפי גודל האחריות והעול המוסרי-רוחני שהוא מוכן לשאת, מי שנושא בליבו לא רק את עצמו אלא גם את עמו, את האנושות ואת תיקון העולם, מרחיב בכך את נשמתו ומגדיל את חייו. הקדושה אינה המראה לשמים, אלא העלאת המציאות עצמה. ומניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי, הזכיר שהעבריות איננה מערכת אמונות אלא אופן קיום, דרך של מענה להיסטוריה. העברי איננו מי שבורח, אלא מי שעונה. מי שמסרב לענות מאבד את ייעודו; מי שמסרב לשאת את חלקו כופר בזהותו העברית. לווינס, במישור אחר, לימד שהאדם נעשה סובייקט רק כאשר פני האחר מצווים עליו. מי שמסרב לשירות, מסרב להיענות. הוא נשאר סגור בתוך עצמו, בלתי ממומש.
החיילים שבוחרים לשרת - מקדשים את התורה
ובאותו זמן ממש, יש אלפים, אלפי בני תורה אמיתיים, המשרתים את עמם בכל ליבם, בכל נפשם ובכל כוחם. חיילים הנושאים נשק וסידור. רופאים ואחיות היוצאים מהמשמרת להדליק נרות שבת. מתנדבי הצלה המסוגרים גמרא ומתייצבים להציל חיים. אנשי חינוך, עובדים סוציאליים, תלמידי חכמים העובדים ביום ולומדים בלילה, הורים המגדלים משפחות מתוך יראת שמים ואחריות לעם. אלו הם המקדשים את התורה. אלו הם המחיים אותה. אלו הם המוכיחים שהקדושה איננה מנוסה, היא התייצבות.
מולם, ישנם מי שהופכים את הדת למקלט פסיכולוגי. מי שמתחבאים מאחורי תירוצים הלכתיים כדי לא לשאת בנטל אינם מגיני התורה, הם מעוותים אותה. הם מציירים את ההשתמטות כקדושה, את האנוכיות כיראת שמים, את הבריחה כנאמנות. זה שקר. זה חילול השם. זה עיוורון מוסרי מסוכן.
וכאשר הם מעזים אף לאיים שיעזבו את הארץ, כאילו עצם עתידה של הארץ תלוי בהם, יש לומר בפשטות: שיילכו! ארץ ישראל איננה מחזיקה את מי שמסרב להחזיק אותה. ההיסטוריה איננה בוכה על מי שנוטש את אחיו. התורה איננה מגינה על מי שמסרב להגן על עמו. שיילכו ויחפשו מקלט במקום אחר, אולי במערב האיסלאמי ההזוי, אותו ערבוב תרבויות מנוון שמפנטז על יהודים חלושים, מנותקים, פסיביים, חסרי ריבונות. מערב זה מקבל אותם בברכה, חולם עליהם, מחזר אחריהם, כי הוא רואה בהם דוגמה מושלמת לגלות שכבר איבדה את עצמה. אך הגלות הזו לא תהיה תחייתם, היא תהיה סופם. יהדות ללא אחריות היא יהדות ללא עתיד. גלות רצונית היא התפוררות. בריחה לאומית היא התאבדות זהותית.
המאיימים לעזוב את ישראל
המאיימים לעזוב אינם נושאי ישראל. הנשארים, המשרתים, הבונים, המגנים, הם ישראל. לא הצועקים עושים את העם, אלא האחראים. לא הבורחים נושאים את התורה, אלא הלוחמים ברוח והמגינים על המציאות. לא אנשי הבועה שומרים על החיים, אלא אלה שקמים, הולכים, נושאים.
האחריות איננה כובד הממוטט את האדם אלא קו השדרה שמזקף אותו. היא הנותנת עומק לחיים, עובי לגורל, משמעות לחירות. מי שבורח מן האחריות בורח מעצמו. החירות האמיתית איננה ביטול כל מסגרת אלא בחירה במה ראוי לשרת. אדם חופשי איננו מי שאינו מציית לכלום אלא מי שמציית לדבר שהוא מכיר בו כגדול ממנו: אמת, צדק, עם, אדמה, עתיד. חירות ללא אחריות היא גחמה. זכויות ללא חובות הן תפאורה ניירית.
מבחינה קיומית, לברוח מן העול פירושו לברוח מן החיים. זה להישאר בשולי עצמך, חיים ללא עמוד שדרה, כפי שתיאר לווינס: חיים "אנונימיים", נטולי תשובה. זה לסרב לקריאת פני האחר, לקריאת הדור הבא, לקריאת הארץ וההיסטוריה. כל מסורת גדולה אומרת זאת: ביוון, האדם הוא מי שלוקח חלק בפוליס; בסין, החכם הוא מי שנושא את סדר העולם;
לסיום
בעבריות, האדם הוא מי שנושא בעול, מי שממשיך את הברית והזיכרון. האחריות מעניקה לגורל עומק. היא הופכת הישרדות להיסטוריה. היא הופכת חיים שקיבלנו לחיים שאנו מוסרים. בלי אחריות הכל מתפורר: האמון, הסולידריות, הזיכרון, העתיד. עם אחריות, הכל נבנה מחדש: החברה, הצדק, השלום, הכבוד. לשרת זה לא להשתעבד, זה להתחבר. לשאת זה לא להיעלם, זה להתממש. לקחת חלק זה לא לוותר על חירות, זה לתת לה משמעות.
העבריות אינה מבקשת יצורים מרחפים, אלא בני אדם העונים לקריאה. במילות הרב קוק, זוהי השתתפות: לא לעמוד מבחוץ אלא להיכנס פנימה. לסרב לאחריות, פירושו לסרב להיות אדם. זו בחירה להישאר ילד נצחי, תובע אך לא נותן, נסמך אך לא נושא. ובכך, זו בחירה לחיות חיים מצומקים, חיים שאחרים מגינים עליהם במקומו. להיות אדם זה לענות. להיות עברי זה לשאת. להיות חופשי זה לקחת אחריות. כל השאר איננו אלא בריחה, כלומר אשליה.