לכל אזרח במדינה תפיסה שונה לגבי תפקודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני 7 באוקטובר ואחריו. אולם השאלה היחידה שעומדת על הפרק אינה פוליטית אלא מוסרית-שלטונית: מהי אחריותו של ראש ממשלה לאסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל מאז קום המדינה. אם אסון כזה אינו מחייב נטילת אחריות מתוקף המעמד, ואם הוא מוסב להתנגחות פוליטית על צביון והרכב ועדה - רק כדי למחוק את הכתם מעל מי שהיו שם באותו יום ארור - הרי שמושג האחריות עצמו מתרוקן מתוכן.
כאשר בעלי תפקידים אחרים סיימו את תפקידם על-רקע כישלונם, ההתחמקות של נתניהו בכל דרך אפשרית משרטטת מציאות מסוכנת: הנהגה שמחליטה שהיא מורמת מעם. חבורה שלמה שנשבעה אמונים למדינת ישראל הפכה את ראש הממשלה לדמות חסינה מביקורת, כמעט לרמת אל. כך נוצר תקדים רעיל - מה נאמר לבעל תפקיד ציבורי שבמשמרתו ייהרגו או ייפגעו אזרחים כתוצאה מהזנחה, קונספציה מעוותת או שאננות? האם יוכל לטעון שאין לו תחליף ולכן אינו נושא באחריות?
אין אדם מוכשר ככל שיהיה שיכול להרשות לעצמו חוסר אחריות לאסון בסדר גודל כזה. אסון לאומי מחייב דבר אחד ברור: מי שמכהן כראש הממשלה יורד מהבמה. אין אפשרות אחרת.
דווקא אנשי ימין היו אמורים להיות הראשונים לדרוש ועדת חקירה ממלכתית עם "שיניים" - גוף יחיד בעל סמכויות חקירה שאין דומות להן. אם יש מי שמאמין או מצהיר שהייתה בגידה, הדרך היחידה לברר זאת היא חקירה ממלכתית מלאה, נטולת פחדים ושיקולים פוליטיים. כל חלופה אחרת היא בריחה מאחריות. השאלה אינה איזה ערוץ אמר מה, או מי שונא את מי, אלא מה משמעות האחריות המיניסטריאלית ברמת אסון לאומי.
אם אנשי הליכוד כה בטוחים שהעם הוא ימין, אין סיבה לחשוש ממחליף לנתניהו שיבטא השקפת עולם ימנית ויהיה מנהיג ראוי. גם אחרי בגין חשבו שלא יהיה תחליף - והיה שמיר. ההפחדה מפני "היום שאחרי" אינה אלא תירוץ להיאחזות בשלטון.
כל חבר ליכוד צריך לשאול את עצמו ביושר: האם אני, אילו הייתי ראש המערכת האחראית לאירועי 7 באוקטובר, לא הייתי נוטל אחריות ופורש? כל אדם סביר היה עושה זאת. אבל כל עוד השיח מנוהל בידי אוהדים עיוורים, אולפנים מגויסים ובניית נרטיבים מקצועית - זהו מתכון לאסון הבא. חברה שאינה דורשת אחריות אישית מנבחריה מכשירה פוליטיקה ביזיונית ומנהיגות שמזלזלת בציבור.
הניסיון למחוק את הכתם דוחף את נתניהו, שריו וחברי הכנסת למסע הרס חסר תקדים. הם מדברים על תיקון, אך בפועל ההרס הוא הבון טון. נתניהו, שבעבר היה שר אוצר מוצלח, הקריב תפיסת עולם שלמה על מזבח שימור השלטון. מפלגת שלטון הפכה למפלגת ג’ובים, סקטוריאליות ושמירה על העוגה - מול ציבור רחב שמבקש אחרי 7 באוקטובר חידוש של החוזה החברתי ועיסוק אמיתי בכאב הביטחוני, הכלכלי והחברתי.
החרפה של חוק ההשתמטות, הבריחה מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, קריסת החלום לדירה, הריבית החונקת על משכנתאות, יוקר המחיה, העדפות סקטוריאליות על פני האינטרס הלאומי, היעדר חזון לשיקום - כל אלה מצטברים לביזיון לאומי מתמשך. לכך מצטרפים קריסת תשתיות התחבורה, פקקים אינסופיים, נטל מס הולך ומחריף, וסעיפי חוק הסדרים שיתגלו ככואבים במיוחד.
הליכוד אף הצליח "לשדרג" את המותג של מפא"י לממדים מפלצתיים: סיאוב, אינטרסים, מכירת נכסים לאומיים למפלגות סקטוריאליות ופגיעה ישירה בחוסן הלאומי. מפלגה שרואה עצמה "מפלגת העם" עסוקה ברמיסה שיטתית של הישגים שבנו כאן עשרות שנים והפכו את ישראל לנס כלכלי וחברתי.
גם רפורמות נדרשות נעשות כהתרסה - לא לתיקון אלא להשפלה. את מי? את הרמטכ"ל וקציני צה"ל, את הטייסים והלוחמים, את השדרה הכלכלית, את מערכת הבריאות. תפיסת שלטון בכל מחיר מחייבת מתן דין וחשבון. הליכוד איבד מזמן את דרכם הממלכתית של מנהיגיו בעבר. שלטון נתניהו ייזכר כאחד הפרקים האפלים בתולדות המדינה.
כמי שמזוהה עם מרכז-ימין, כעולה שהגשים חלום, כחבר ליכוד לשעבר וכעיתונאי שחקר את החברה הישראלית - ראיתי כיצד מפלגה לאומית מאבדת את דרכה, מאמצת התקרבנות והסתה נגד "אליטות" כמקדם אלקטורלי, ומעתיקה נרטיבים מסוכנים של משטרים זרים לרוח היהודית והציונית.
ויכוחים אידאולוגיים הם נשמת אפו של העם היהודי, אך ריקבון מוסרי ופוליטי מסכן את קיומנו. "ימין מלא מלא" היא סיסמה ריקה. חאן אל אחמר לא פונה, חיזבאללה התבסס בהר דוב, חמאס הוגדר כנכס - ובמשך עשרות שנים אותו טריק פוליטי חוזר: תמיד קורבן, לעולם לא אשם.
גם אחרי 7 באוקטובר הנרטיב זהה. נתניהו הצליח לשכנע חלקים בציבור שהוא קורבן - כמעט כמו החטופים עצמם. זה טירוף שאין לו אח ורע. החנינה, המאבק במערכת המשפט והפיכת כל משבר לכלי קמפיין - הם חלק מאותה טקטיקה.
זה חייב להיגמר. החוזה בין האזרחים לשלטון הופר כמעט בכל תחום. נדרש מחנה ציוני שיידע להציג אלטרנטיבה ברורה סביב נושאים משותפים: יוקר מחיה, ביטחון אישי, פשיעה, פרוטקשן, שוויון בנטל, שיקום הצפון והדרום ויחסי דת ומדינה.
ועל אף היותי חבר בישראל ביתנו - בראייה מפוכחת ובמצפון נקי - בעת הזאת צו השעה הוא לראות את אביגדור ליברמן מוביל את המחנה הזה בבחירות הבאות, כדי לשקם, לבנות סדר יום לאומי חדש ולהחזיר את ישראל לפסים נורמליים. זה בנפשנו.