כשהמקצוע הוא גם לשקר, האם אפשר להישאר ישר?
כל מי שעבר מיונים ליחידות מיוחדות, קורס טיס, או את הסדרות המפרכות של השב"כ והמוסד, מכיר את המושג "אמינות" כערך מקודש. זהו ה-דנ"א של המערכת. דיווח אמת הוא חמצן; דיווח שקר הוא רעל. אם צוער בקורס קצינים ידווח שסיים את הניווט בזמן בעוד שאיחר בדקה - הוא יודח. אין מחילה, אין הנחות.
אך ככל שאנו מביטים מעלה, אל הקודקודים - רמטכ"לים, ראשי שב"כ, ובכירים במערכת הביטחון - אנו נתקלים לא אחת בתופעה הפוכה לחלוטין. אותם אנשים שגדלו על ברכי הדיווח האמין, מתגלים לעיתים כלהטוטני מילים, מטייחי כשלים, ובמקרים קיצוניים - כמי ש"האמת" עבורם היא רק המלצה.
כיצד מתיישב הדיסוננס הזה? איך מערכת שמסננת בפינצטה כל גרגר של חוסר יושרה בתחתית הפירמידה, מייצרת לעיתים קודקודים שמתמחים באחיזת עיניים?
המלכודת המקצועית: לחיות בשקר כדי לנצח
ההסבר הראשון לתופעה נעוץ במהות המקצוע עצמו. המוטו הישן של המוסד, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אינו רק סיסמה - הוא דרך חיים. איש מודיעין טוב הוא שקרן מקצועי. תפקידו להונות את האויב, לגייס סוכנים באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות, ולהסתיר את כוונותיו. גם המצביא בשדה הקרב נדרש להונאה: עליו לגרום לאויב לחשוב שהוא תוקף משמאל, בעודו תוקף מימין.
השאלה היא, האם אדם יכול לחיות בפיצול אישיות לאורך זמן. האם ניתן להיות "רב-אמן בהונאה" כלפי חוץ, ו"סרגל ישר" כלפי פנים. הפסיכולוגיה האנושית מלמדת שהגבולות מטשטשים. ה"שריר" של עיגול הפינות, של הסתרת האמת כדי להשיג מטרה, מתחזק עם השנים. כשאתה מתרגל לכך שהמטרה מקדשת את האמצעים מול האויב, קל יותר לשכנע את עצמך שהיא מקדשת את האמצעים גם מול הדרג המדיני או הציבור - "לטובת המדינה", כמובן.
המסננת הפוליטית: היושר כחולשה
אך ישנו רובד נוסף, ציני יותר. הדרך לצמרת צה"ל או ארגוני הביון אינה עוברת רק דרך שדות הקרב, אלא גם דרך המסדרונות הפוליטיים של הארגון. במעלה הפירמידה, האוויר נהיה דליל. כדי לשרוד, קצינים בכירים נדרשים לא אחת ל"פוליטיקה ארגונית": להצניע כישלונות, להאדיר הצלחות, וליצור בריתות.
באורח טרגי, המערכת לעיתים "מקיאה" מתוכה את הישרים האבסולוטיים. מי שמדווח אמת לא נעימה למפקדיו, מי שמסרב ליישר קו עם הקונספציה השלטת, נתפס לעיתים כ"בעייתי" או "לא קולגיאלי". כך נוצרת ברירה טבעית הפוכה: מי שמגיע לקצה הפירמידה הוא לעיתים מי שידע לא רק להילחם, אלא גם לתמרן. מי שידע מתי "לעגל פינה" כדי לא לעצור את הקידום.
המחיר של תרבות ההסתרה
הבעיה אינה בהונאת האויב - זו חובה מבצעית. הבעיה מתחילה כשהתרבות הזו זולגת פנימה. כשראש ארגון משוכנע שהוא יודע טוב יותר מהציבור מה נכון עבורו, ולכן "מותר" לו לשקר.
ההיסטוריה הישראלית, ממלחמת יום הכיפורים ועד ימינו, רצופה במקרים שבהם "שקרים קטנים" או "הסתרה ביטחונית" נועדו לכסות על יוהרה ומחדלים, ולא על סודות מדינה. כאשר הרמטכ"ל או ראש השב"כ מאמצים את הטקטיקות שנועדו לאויב ומפנים אותן כלפי אזרחי המדינה או נבחריה - האמון, אותו נכס אסטרטגי יקר מפז, נסדק.
סיכום: דרושה הפרדה
האם בדרך לצמרת חובה לעגל פינות? נראה שהמערכת הנוכחית מתגמלת את מי שעושה זאת בחוכמה. האם העיסוק בריגול משחית? הוא ללא ספק יוצר אתגר מוסרי עצום.
כדי לתקן זאת, עלינו לדרוש מהבכירים שלנו את אותה רמת אמינות שאנו דורשים מהטירון בבקו"ם. ההבנה ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה" חייבת להיעצר בגבולות האויב. בתוך הבית, מול העם ומול המפקדים, האמת - גם כשהיא כואבת, מכוערת או מסכנת קריירות - היא הנשק היחיד שיבטיח את קיומנו. ללא אמינות פנימית, שום תחבולה חיצונית לא תציל אותנו.