"כָּל יִשְׂרָאֵל חֲרֵדִים" - הכותרת הזו היא כבר לא משחק מילים, אלא מציאות קיומית. בימים שבהם הדאגה היא נחלת הכלל, כאשר אנחנו ניצבים מול אתגרים אדירים, אסור לאפשר לשיח הציבורי להידרדר לכדי אלימות מילולית, שיסוי, או כזה שיקרע את הרקמה המשותפת, אשר זה מכבר הולכת ונפרמת. יש לנו יותר מדי מה לאבד, יותר מדי מה להפסיד. לא רק הציבור החרדי הוא 'עדה חרדה'. כל עדות ישראל - כל אחת וחרדתה: מעצמה, מהעדות האחרות, מהעתיד לבוא. החרדה הפכה למכנה המשותף הישראלי הטרגי ביותר.
אין לי עדה שאני שייך אליה או מזוהה עמה. אדם נטול כל עדה שהיא. כאשר לפעמים שואלים אותי - "אתה אשכנזי לא?" אני אמור להשיב בחיוך, אבל אני משיב שאני לא רואה עצמי שייך לעדה מסוימת. כישראלי - אני רוצה להרגיש בן בית בכל אחת מעדות ישראל, לרבות עדות אשר סביר להניח שלא ישושו לצרף אותי אליהן ולהפוך אותי לאחד משלהם.
החלוקה לעדות, למוצאים, לקבוצות אתניות, היא חלוקה שרבים שותפים לה. אני לא יכול להתעלם מההיגיון שבבסיסה אבל משהו עמוק בתוכי מתקומם נגדה. חלוקה כזאת לא מקרבת לבבות אלא מרחיקה ביניהם.
לא מדובר, חלילה, בהתכחשות לשורשים, למוצא, לעבר, לשרשרת הדורות של אילני היוחסין המתחילים בארצות הלידה של ההורים ושל הורי הוריהם. אני לא כופר בזכות המקודשת המותרת לכל אדם לראות עצמו נצר לכל מי שהוא מרגיש שהוא חלק ממנו. לדעתי, אפשר וחשוב ליישר קו ולהחיל על עצמנו זהות משותפת תוך כיבוד הייחוד והשוני, תוך התחשבות במאפייני הזהות השונים. לא במחיקה. לא בפסילה. לא בהתכחשות. לא בהכחשה. לא בהדחקה. לא בהתעלמות. חלילה. כל אחת מעדות ישראל היא, ודאי בשנתיים וקצת האחרונות, עדה חרדה. לגורלה ולעתידה של מדינת ישראל, להצדקת הזכות להיבדל מהכלל, להתייחד כעדה נפרדת.
את האלונקה נושאים על כתפיהם בני עדות רבות, לא כולן. יש שהוציאו עצמן מכלל הנושאים. יש שהחריגו עצמן בכוונת מכוון. בשל מורכבות הנושא ורגישותו, ובעיקר- בשל פוטנציאל הנזק וההרס שגלום בו, אם לא יטופל בכל הזהירות המתחייבת ממורכבותו, גם הלשון שבה מדברים על אודותיו צריכה להיות מתונה, מקרבת, משתפת. זה אתגר קשה, תובעני, אבל אפשר וצריך לעמוד בו. בד-בבד עם התביעה מהעדה החרדית להשתתף בנשיאה בעול, צריך להכיר בעומק החששות שלה לאיבוד צביונה אם וכאשר ייטמעו בניה בצבא, גם אם במסגרת מסגרות ייעודיות, שבהן קל יותר לשמור על הצביון ולקיים את הזהות.
בימים אלה, שבהם כָּל יִשְׂרָאֵל חֲרֵדִים וכולם בחרדות - עלינו לאמץ את 'אבן הראשה' כסמל. עלינו להבין שהטעות והחשש, הפחד והייחוד - הם חלק מהחוסן המשותף. אסור לנו לאפשר לשיח הציבורי לההפך לאלים ומשסה. אם לא נשכיל לעמוד יחד מול החרדה המשותפת, נאבד את הרקמה המשותפת לגמרי. עלינו להתחיל לדבר לא רק על מי נושא את האלונקה, אלא איך כולנו נושאים אותה יחד, בלב פתוח שאינו אבן.