אני רוצה להקדיש את השרשור הבא לעיתון ידיעות אחרונות ובעיקר לשני כתבים ופרשנים מצוינים (בדר"כ) שלו - נחום ברנע, רון בן ישי. אני קורא אדוק של השניים כבר עשרות שנים. אחרי הכל, הם כותבים יותר זמן משאני נושם את אוויר העולם הזה - וזו, בפני עצמה, תעודת כבוד רצינית להם וגם למוסד.
ברנע, למשל, הקדיש טור שלם לנפתלי בנט. ניחא, מדובר במועמד רציני לראשות הממשלה. אבל שימו לב לחלק מהדברים שכתב. ראשית, על חבירה למפלגות הערביות: "עבאס היה השותף הסולידי ביותר של בנט בממשלת השינוי [...] אמיץ, ובניגוד לכל התחזיות גם מצליח[...] אף על-פי כן, ידו המושטת לא פוגשת יד של מועמד באופוזיציה, לפחות עד סגירת הקלפיות. הפחד מעונשו של הבוחר מונע[...] אולי לא טרגדיה – פוליטיקה. בזמן כזה הדבר היחיד שקובע הוא הניצחון. בספורט המקצועני קוראים לזה "מכביזם". מנסור עבאס יצטרך לחכות."
במילים אחרות, כדי לנצח בנט ושאר האופוזיציה צריכים או לשקר לציבור שלא ילכו עם הערבים למרות שכן יעשו זאת (מעשה נוכלות) או באמת לא ללכת איתם (למרות שרוב הציבור היהודי ובוודאי הערבי רוצה בזה) והכל ב"שם הניצחון", למרות שהרתעת הערבים מהצבעה, דיכויים והתרחקות מהם לא יובילו לדבר זולת עוד הטמעת הנרטיב שרק מי שביבי מאשר - לגיטימי.
שנית, על מה שבנט יעשה כראש ממשלה: "הוא ינסה לכתוב מחדש את הסיפור של ישראל. זה יהיה סיפור ציוני, חיובי, פרגמטי. הרנסנס הישראלי, כך יקרא לו. בחודש הראשון ייסע לפגישות עם ראשי מדינות ערביות: א-סיסי, MBS, MBZ. בטווח הארוך יחפש חלופות אסטרטגיות למערב אירופה, שההגירה המוסלמית כובשת את הפוליטיקה שלה: הדגש יהיה על אסיה. קודם כל הודו. גם חצי האי ערב. אהבה ישראל לא תקבל, האהבה נגמרה. אבל כבוד היא יכולה לקבל. יש לה מה להציע לעולם, בקדמה מדעית, במערכות נשק. כשישראל ראשונה בתחום מסוים, כשממשלות זרות תלויות בה, גם השיח המדיני יוצא נשכר.
ובעברית צחה - קודם כל שקרים מוחלטים על אירופה, ש׳ההגירה המוסלמית׳ בשום פנים ואופן לא ׳כובשת את הפוליטיקה שלה׳ (למרות השטות שבנט כתב בנושא והופרכה כבר מאז) ולמעשה, רטוריקה פושעת כזו, בפי פופוליסטים אירופים, היא אחת הסיבות לברקזיט הכושל, לאנדרלמוסיה בצרפת שעוד תעלה את לה פן ואנשיה, נצר לשושלת אנטישמית, לשלטון, לעליית אלטרנטיבה לגרמניה הניאו-פאשיסטית בגרמניה ועוד.
כמו רבין
מעבר לזה - "חלופות אסטרטגיות" בהודו שלא רק נעשית פחות דמוקרטית, אלא לא קרובות עדיין לאירופה כחלופה אמיתית, ודאי לא בהקשר ביטחוני; ב׳אסיה׳ - מי? טורקיה של ארדואן השנוא? קטר? סעודיה של MBS שלא מוכן לדבר על נורמליזציה בלי התקדמות מול הפלשתינים שברנע עצמו מודה שלא תגיע תחת בנט? ואילו מערכות נשק בדיוק? מטוסי קרב שארה"ב כבר מוכרת? נשק גרעיני? מה נמכור לעומאנים ולכוויתים כדי שיאהבו אותנו לפתע?
שלישית, ברנע מהלל את שובו של בנט "כמו רבין, כמו נתניהו" במובן שהוא מגיע מוכן יותר הפעם. ואיך נדע? כי הוא "[מרכיב] רשימת מועמדים מיושבת, לא שמות גדולים אבל עתירי ניסיון וחזקי אופי." ובמילים אחרות, רשימה של טכנוקרטים, אנשי מקצוע, לא פוליטיים כביכול, שיידרשו לעשות את העבודה הפוליטית ביותר בעולם. אלה האנשים - בין 15 ל-25, לפי כל סקר שידוע עליהם מעט, אבל הציבור מתבקש לסמוך עליהם כי בנט עשה להם תהליך וידוא של שנה וחצי. ומה עמדותיהם? עזבו. בנט יודע. מי צריך דמוקרטיה פנים מפלגתית? ׳אני עם בנט׳, זו הסיסמה.
בהמשך מגיעה כתבתו של דובי איכנולד ביחד עם רון בן ישי, שמתארת ׳סיור סוריאליסטי׳ (get it?סורי - אליסטי?) שערכו בעומק סוריה, בליווי האוגדונר המופקד על הזירה, תא"ל יאיר פלאי. זו כתבה מפרגנת להפליא. אין בה מילת ביקורת או שאלה לגבי התכלית האסטרטגית ארוכת הטווח של השהות הישראלית בסוריה; לא תהייה לגבי הבחירה להפוך את הסיוע הצבאי לדרוזים - עמדה שההנהגה הדרוזית בישראל איתנה בתמיכתה בה אך לא כל הדרוזים בסוריה חפצים בה, והאמריקנים חפצים בה אפילו פחות - לסלע קיומנו; לא שאלה לגבי פיזור הכוחות, ההשתלטות על מוצבים ישנים והחדירה העקבית והמתמשכת לערים וכפרים סוריים בעומק המדינה. לא ולא.
במקום, אנחנו מקבלים השתאות, פרגון ונוסטלגיה: "[בן ישי], 82, מעלה זיכרונות משירותו הצבאי, מחוויותיו במלחמה, מעבודתו ככתב צבאי, מכיר כל עיקול בדרך והווייז הוא אמצעי לגמרי מיותר כשנוסעים איתו." יש, אגב, לפחות שלושה קטעים כאלה בכתבה, שבהם הכל נעצר בשביל מורשת קרב של בן ישי וסיפורי גבורה מתל פאחר; פאתוס וגאוותנות מנותקים "יש מזל גדול לעם ישראל שמי שהיה שם [7.10] זה גולני. בהתחלה כל מיני קשקשנים אמרו שהרגו חיילים במיטות. אין אצלנו אפילו אחד שלא נלחם. חיילי מפקדה נלחמו. אנשים שמו עליהם ציוד לחימה עם תחתונים, עם בוקסרים, ועלו לעמדות ונלחמו עד הכדור האחרון". כך מספר תא"ל פלאי, האיש שדווקא לא היה שם עד למחרת; >
וכמובן, קביעה חד-משמעית של הכתב: "רון בן ישי נלחם וכבש את רמת הגולן. בדור שלי עלתה השאלה האם רמת הגולן שלנו או לא, אצל תא"ל פלאי אין קיום לשאלה הזאת - הוא נולד שם." ולמען הסר ספק, גם אני שייך לאלה שחושבים שרמת הגולן שלנו. אבל הדידקטיות הזו מעט מביכה, בעיני. היא מביכה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שהאיש שלו מפרגנת הכתבה הזו שוב ושוב, מתארת אותו כלוחם אמיץ, גולנצ׳יק עשוי ללא חת ומי שמעדיף "מעדיף מצב ביטחוני רועש ולא שקט מסוכן" כאילו אלה כל האפשרויות שנותרו לנו אחרי ה-7.10, הוא אותו אחד שכמח"ט גולני ב-7.10 איבד 73 מלוחמיו אבל הגיע לעוטף רק למחרת, לפי תחקיר הארץ, ובניגוד לפקודיו שהודחו (אבל כמו מקבילו ברק חירם, למשל) קודם והועלה לדרגת תא"ל.
שבי חברון
אולי, רק אולי, זה קשור לעובדה שכמו חירם (חזר בתשובה, גר בתקוע, קודם לתא"ל אחרי שהורה להפציץ את חדר האוכל בבארי), כמו מפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט (בוגר מכינת בני דוד בעלי), כמו האלוף רומן גופמן, יועצו של רה"מ ומועמדו לראשות המוסד (בוגר מכינת בני דוד גם הוא), ובעיקר כמו ראש השב"כ זיני (בוגר ישיבת שבי חברון) גם תא"ל פלאי הוא חובש כיפה ובוגר ישיבת... ניחשתם נכון: שבי חברון.
בסוף, אנחנו מקבלים טעימה מתפיסת העולם המורחבת של פלאי, שנעה בין כיבוש נאור לראיית מנהרה מדאיגה: "לאזרחים הסורים המעטים שנשארו יותר טוב עכשיו[...] מדי פעם אנחנו מביאים סוכר, קמח ודלק. טוב להם שאנחנו פה", הוא מספר ומרחיב: "השקט הזה לא שווה. עדיף שיהיה פחות שקט, שיהיה קצת יותר רועש אבל לא לאפשר לדבר הזה לגדול. החיילים אסור לנו לחכות, אלא רק ליזום.
לא נאפשר את התבססות הטרור לאורך גבולותינו. נמשיך לפעול בנחישות וביוזמה על-מנת לסכל איומים וניסיונות פגיעה באזרחי מדינת ישראל עוד בטרם התפתחו [...] מליציות חות'יות ועירקיות יכולות לבוא לפה [...] אלא שבדרך יצטרכו כנראה להילחם עם הכוחות של אל-ג'ולאני נשיא סוריה. הוא לא ייתן להם לרוץ כל כך מהר". וזה רגע אחרי שהכתבים הסבירו ש׳המשטר הסורי התמוטט ולמעשה המדינה הסורית לא קיימת׳, כמובן.
ואולי זה רק אני, אבל העובדה שהמסקנה המרכזית של הכתבים, כמו גם של האוגדונר, נשמעת כאילו נלקחה מתדריכי פיקוד הצפון בשיא השהות ברצועת הביטחון בלבנון, היא עניין מדאיג מאוד. אם הלקח שלמדנו מה-7.10 הוא שצריך עוד יותר מלחמה, עוד יותר כח, עוד יותר לכבוש שטחי אויב ׳כדי לקחת את המלחמה אליהם׳, סופינו שנתעורר בוקר אחד שחוקים משנות ספרטניות במקרה הטוב, או שפוכים, חסרי כוח ואנרגיה, מתוסכלים משנות כיבוש בלתי נגמרות ועם אנשים שמנסים וגם מצליחים להתנחל בקוניטרה, במרג׳עיון וכן הלאה במסווה של ׳חומה ומגדל 2037׳. כמו בגדה, כמו בעזה. ואיך זה (לא) נגמר שם, בסוף כולם יודעים.
אבל בידיעות? הכל טוב, תודה. מי שצלח את ברנע ובן ישי קיבל את נדב איל שלא מסוגל להכיל את השנאה לישראל בעולם עד כדי כך שכעת הוא מאמץ את קביעת הממשלה כאילו הכל, אבל הכל, בגלל שקטר מממנת חינוך אנטי-ישראלי (בהקשר זה: האם יום אחד ניתן לציבור ברחבי תבל קרדיט ונקבל שאולי יש מקום לבקר את ישראל? או שכל ביקורת היא תמיד אנטישמיות או שטיפת מח ותו לא?); או את מייקל איזנברג, האיש ותוכנית הטרנספר הכושלת וקרן הסיוע האמריקנית הנכלולית שקרסו בעזה, עם טור על חזון כלכלי חדש שלא כולל אפילו מילה על העובדה שישראל עדיין במלחמה בשבע חזיתות; טורים חדשים של יוסי כהן ויוסי יהושע, שמתחרמן מהמחשבה על ׳תגובה חמאסית שתאפשר חזרה ללחימה׳
ולקינוח, טור מופרך של רמי סימני (גם הוא חובש כיפה. הלם) שמהלל את מסמך האסטרטגיה החדש של ארה"ב, וקובע בין היתר ש"אירופה קורסת למול מדיניות שגויה, שנבעה מאלטרואיזם ראוי אך שגוי. גישה של רחמים, מול מוסלמים, שמצהירים ללא הרף שהם באו להחריב אותה. לא ממשיכים עם מדיניות שגויה. עושים כמו ישראל. כמו שלימד אותנו אבידע בכר איש המופת מבארי. מחליפים דיסקט. מצילים את העולם [...] הפרוגרס הפסיד. שחר של עולם מוכר יתחיל להאיר עלינו: ניצחון התפיסה השמרנית הזהירה בסדר הגלובאלי החדש." מסתבר שגם בלי תיק 2000 הפך המתחרה של ׳ישראל היום׳ לגרסה בתשלום של יריבו הגדול, ואפילו מרצון.