היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על תחושת-בטן ועל מוּדעוּת רגשי, שמצאתי בקריאה חוזרת בשירו של קוואפיס. את ההרהור והשיר וצילומים מהורהרים מהנוף הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. קונסטנדינוס קוואפיס (1933-1863) נולד ומת בעיר אלכסנדריה במצרים. בתרגומים המוקדמים של שיריו, בידי יורם ברונובסקי, נכתב שמו 'קונסטנטין' או 'קונסטנטינוס', כשם העיר קונסטנטינופול שבה חי עם משפחתו לאחר שעברו לשם מלונדון, בה גר עם הוריו בילדותו, ובתרגום האחרון של ברונובסקי נכתב שמו 'קונסטנדינוס'. בגיל עשרים-ושתים הוא חזר לאלכסנדריה והחל לכתוב ביוונית מודרנית, לאחר שאת שיריו הראשונים כתב באנגלית. לאחר מותו נחשב לאחד מגדולי המשוררים היווניים. הוא עבד כעיתונאי וגם כפקיד במשרד ההשקיה, ובמהלך חייו העתיק את שיריו בכתב-יד ושיתף בהם את חבריו, וגם שלח שירים מעטים לכתבי-העת, אך לא הוציא אותם לאור כספרים. שיריו מתכתבים עם השירה ההלניסטית, ובחלקם הם שירי-אהבה הומוסקסואליים. את השיר 'גוף, זכור' תרגמתי לראשונה בשנת 1988, ותרגמתי אותו שוב בשנת 2009, לאחר שלא מצאתי את התרגום הראשון, אך מאוחר יותר גיליתי שהתרגום החדש זהה לתרגום הראשון, כמעט מילה במילה. אני לא זכרתי את התרגום הראשון, אבל ה"גּוּף" זכר. בינתיים פיתחתי את תורת 'האימון הרגשי' (Emotional Training), המבוססת על תפישה חדשה של טבע האדם, והיא מאפשרת לי להבין את השיר הזה באופן שונה, מתוך הבנה חדשה של המושג 'מודעות רגשית', מודעות שהיא אחת המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו לנווט את דרכנו בעולם וליצור, בכל רגע מחדש, תחושה של 'מקום בטוח'. המושג 'הגוף זוכר' מוכר בתקופתנו, כשהוא מיוחס לזיכרון הטראומטי הנטבע בגופנו. אבל לא על כך כותב קוואפי. להפך. הוא כותב שהזיכרון האנושי אינו מופשט, אינו חלק מהעולם ה'נפשי' ומתורת ההיזכרות של אפלטון וסוקרטס. קוואפיס מדגים בשיר הזה את ההנחה הסמויה שהרגשות האנושיים מתבטאים בתגובה גופנית לגירוי מן המציאות. כלומר, הזיכרון נוצר כתגובה לתחושה גופנית, ולא כמידע מופשט הנאגר במוח. המיומנות הרגשית הבסיסית שלנו (אחת משבע) היא המודעות-הרגשית, כלומר המודעות לתחושת-הגוף שלנו, שנהוג לראות בה 'תחושת-בטן'. בשיר הזה משוחח קוואפיס עם גופו כשהוא עושה שימוש במודעות-רגשית. הזיכרון האנושי מוגבל מאוד ומצומצם מאוד. אנחנו זוכרים, במילים, רק חלק קטן ממה שאנחנו שומעים ולומדים ורואים. בהרצאה באוניברסיטה אנחנו יכולים לזכור כחמישה אחוזים מן התוכן. אבל בלימוד מתוך התנסות, כלומר בעשייה גופנית, אנחנו זוכרים הרבה יותר. פסנתרן יכול ללמוד בעל-פה את תווי היצירה שהוא רוצה לנגן מקריאת התווים. אבל הוא יזכור הרבה יותר באמצעות תרגול, ניסוי וטעיה, משום שהאצבעות זוכרות הרבה יותר מאשר הניתוח התיאורטי. קוואפיס אינו בוחן בשיר הזה את שאלת הזיכרון, אלא את משמעות האהבה. הוא מבקש לזכור אהבה מסוימת, לקטלג אותה בזכרונו כדי שלא תישמט ממנו לכשתסתיים (ואהבות, כמו כל דבר אחר, מסתיימות). כמשורר, יכול היה לפאר את שבחי האהבה, את יופיו של האהוב, את התחושות הנעלות שהתעוררו בו בתקופת ההתאהבות ואת הרוגע, האמון והביטחון שהיו נסוכים בו כשהאהבה נמשכה לאורך זמן. מדוע ויתר קוואפיס על הנצחת אהבתו בשיר שיתעד אותו, ובמקום זאת הוא פונה אל גופו ומבקש ממנו לזכור את תחושת האהבה? אני מפרש את שירו של קוואפיס כמחאה נגד הדואליזם, נגד ההפרדה שבין גוף לנפש, והנטייה לחפש 'רוחניות' מעורפלת ולהתעלם מן הדברים עצמם. גם האהבה, אומר קוואפיס, אינה אידיאל נאצל ומעורפל שבני-אדם מחפשים לשוא. האהבה, כמו כל דבר אחר בחיינו, היא מה שמתרחש בגופנו ובמציאות הסובבת אותנו. האהבה היא תחושה גופנית שנוצרת במגע שבין גוף לגוף. כשהמשורר מבקש מגופו לזכור את תחושות האהבה הוא אינו מתכוון רק למלות האהבה שנאמרו או למקום שבו היא התרחשה: "גּוּף, זְכֹר לא רַק עַד כַּמָּה הָיִיתָ נֶאֱהָב, לֹא רַק אֶת הַמִּטּוֹת בָּהֶן שָׁכַבְתָּ". הוא מתכוון להתעוררות הגופנית, ל"תְּשׁוּקוֹת", שאנחנו חשים בכל אברי גופנו. קוואפי עושה שימוש בסינסתזיה, כלומר בעירוב החושים (בשיר הזה אלו חוש הראייה, חוש השמיעה וחוש המישוש), כשהוא מבקש מגופו לזכור את המבט בעינים המשתוקקות: "אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַלּוֹהֲטוֹת בְּתֹם בָּעֵינַיִם אֲשֶׁר הִבִּיטוּ בְּךָ". חוש הראייה יוצר את הקשר המהיר והיעיל ביותר בין בני-אדם, ולכן הוא זה שמאפשר את האמפתיה, שבלעדיה לא ניתן לתאר את קיומה של חברה אנושית. האהבה היא אולי הביטוי השלם ביותר של אמפתיה. גם חוש השמיעה משמש את המשורר, כפי שהוא מעורר את האהוב: "בַּקּוֹלוֹת אֲשֶׁר נִרְעֲדוּ אֵלֶיךָ - שֶׁרַק מִכְשׁוֹל מִקְרִי עָצַר בַּעֲדָם". האוזן האמפתית יודעת להקשיב לגווני הגוונים "בַּקּוֹלוֹת אֲשֶׁר נִרְעֲדוּ", המבטאים את האהבה ואת התשוקה. הרי כל מי שאוהב או אהב יודע, שהקול הרועד מבטא את הרטט שעובר בעורו כשהוא שומע את אהובו. בין השורות ניתן להבין שמדובר גם באהבות שלא התגשמו, משום שקוואפיס אינו מתייחס לאהבה שלו אלא רק להיותו "נֶאֱהָב", לעיניו של מי שאהב אותו ולקולו של מי שאהב אותו. אולי זו הסיבה לכך שהתעלם מחוש הטעם ומחוש הריח, שקיימים באהבה הגופנית כשהיא מתממשת. אולי הוא מתכוון כאן לאהבה ההומוסקסואלית שבמקרים מסוימים לא הייתה יכולה להתממש. האהבה, כזכור, חולפת: "עַתָּה כְּשֶׁהַכֹּל חָלַף לָעַד", הוא אומר, "נִרְאֶה כְּאִלּוּ אַתָּה עַצְמְךָ נִכְנַעְתָּ לְאוֹתָן תְּשׁוּקוֹת - שֶׁכֹּה לָהֲטוּ". כלומר, גם האהבה שלא התממשה הצליחה, מאוחר יותר, לעורר בו את התשוקות שהופנו אליו. גם את האהבה הזו הוא מבקש מגופו לזכור, וחוזר באופן סימטרי אל תחילת השיר: "זְכֹר, בָּעֵינַיִם אֲשֶׁר הִבִּיטוּ בְּךָ. זְכֹר, גּוּף, אֵיךְ נִרְעֲדוּ אֵלֶיךָ בַּקּוֹלוֹת הָהֵם". הזיכרון שלי פגום מאוד, כתופעת לוואי של פוסט-טראומה הנמשכת שנים רבות. אני שוכח פרטים ושמות ותאריכים ואנשים ואירועים. אבל אני זוכר סיפורים ותחושות, בגופי. אני זוכר את מראות המלחמה המחרידים, את המוות שמשחית את הגוף, ואת קולות המלחמה ואת ריח המוות באיסמעיליה, לאחר שעברנו את תעלת סואץ. גם את אהבותי אני זוכר בגופי. אני זוכר את המראות והקולות ותחושת העור והריח, כאילו לא חלפו שנים רבות. הגוף זוכר. את ההרהור והשיר ואת 965 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.