לפני חמישים שנה ב-1 בנובמבר 1975 רעיתי ואני זכינו לראות את ההצגה "אמא קוראז וילדיה" של המחזאי ברטולט ברכט בתאטרון "הבימה" בכיכובה של ליאה קניג האגדית, הצגה זו הניעה באותו יום את חברת הכנסת גאולה כהן לדרוש משר החינוך אהרון ידלין להוריד את ההצגה, עקב פגיעה במורל הציבור ופגיעה ברוח חיילי צה"ל, בראותה במחזה "אמא קוראז" מעשה חתרני. כן, היו שראו בהצגה מעשה חתרני, המרפה את ידי חיילי צה"ל, והצטרפו באלימות מילולית למחאתה. שר החינוך אהרון ידלין בשנת 1975 דחה על הסף את הדרישה של חברת הכנסת גאולה כהן, שהייתה מלווה באמירות צרחניות, בוטות וגסות רוח. אני חושש, שאם הדרישה הזו תבוא היום בשנת 2025 לשולחנו של שר החינוך, יואב קיש, היא עלולה להתקבל באוזן קשבת ולב חם, ואנחנו שזכינו לראות את הצגת הבכורה בתיאטרון "גשר", נישאר עם יבגנה דודינה, המגלמת בווירטואוזיות את אימא קוראז. מעשה לא דמוקרטי של גאולה כהן מזכיר לי את המעשה המחפיר של השר פשחור בן אמר וחבריו השרים, שהאשימו את ירמיהו הנביא, כי הוא מרפה את ידי הלוחמים במלחמה, שנגדה הוא מתריס. בספר ירמיהו פרק ל"ח פסוק ו' מתוארת אכזריות השרים המשליכים את המוחה נגד המלחמה "בְּבוֹר שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, כִּי אִם טִיט" והיו אף שרים שביקשו להמיתו - "וַיֹּאמְרוּ הַשָּׁרִים אֶל הַמֶּלֶך יוּמַת נָא הָאִישׁ הַזֶּה" (שם פסוק ד') גם אם את צרחנותה הבוטה של גאולה כהן מלפני חמישים שנה תמלא היום חברת הכנסת טלי גוטליב, אנחנו נמשיך לחוות את ערכי המחזה של ברכט שנכתב על מלחמת שלושים שנה מלפני מאות שנה, ונחיה את המלחמה של היום, בה אנחנו נמצאים, מלחמה הממאנת להיגמר. גם לנו יש יותר מדי צמאי דם, הנהנים מהמלחמה ומפיקים ממנה רווחים. גם אצלנו יש גילויי השתמטות, שבויים מופקרים הנרצחים בשבי, ולב אטום הנמנע להושיעם, ותופעות של אנשים המרוויחים ממלחמה. רעייתי ואני, הנושמים ואוהבים תיאטרון כבר מעל 70 שנה, כבר הזמנו כרטיסים בתיאטרון "גשר", פעם שניה להינות מהווירטואוזיות של יבגנה דודינה בהצגה "החתרנית" - "אמא קוראז וילדיה" כדי לחוות פעם שניה את עבודת הבמאית הצעירה ספיר הלוי, שהצליחה להפוך את ההצגה לרלוונטית ובבימויה חווינו את הווירטואזית יבגנה דודינה, אימא קוראז, הגוררת את מרכולתה - מרכולת של רווחים מהמלחמה - בה היא משכלת את שלושת ילדיה. חווינו את הווירטואוזיות של דודינה שבלי לגלוש לפאתוס ולסמנטליות, היא מוסרית ותודעתית. נלך להצגה פעם שנייה ונכאב, שעל הבמה תופיע בפנינו ההחברה הישראלית, המנרמלת מציאות של מלחמה, שיש מי שמרוויח ממנה. נכאב משום שהמחזה אינו מציג מלחמה כטרגדיה זמנית, אלא מצב קבע.