המערב משלם היום ביוקר על פחדנות שהוא עטף שנים רבות בלבוש של מעלה מוסרית. הוא בלבל בין סובלנות לעיוורון, בין פתיחות לתמימות, בין שלום אזרחי להכחשה. הוא שכנע את עצמו שכל זעם הוא "סבל" שיש להקשיב לו, שכל דרישה היא "עוול" שיש לתקן, שכל האשמה היא "קול" שיש "להכניס להקשר". ובעודו מעביר את עצמו פסיכואנליזה ציבורית אינסופית, טוטליטריות התמקמה בתוך סדקיו: האיסלאמיזם.
אל נא נתבלבל: אין מדובר ב"איסלאם" כאמונה פנימית, ואף לא במוסלמים כבני-אדם, שרובם המכריע מבקשים לחיות, לעבוד, לגדל ילדים, לקיים או לא לקיים מצוות, בשקט ובכבוד. מדובר באידיאולוגיה, בפרויקט של שליטה, במנגנון שמקדש אלימות. האיסלאמיזם איננו רוחניות, הוא כוח. הוא אינו שואף להתעלות, הוא שואף לאחיזה. הוא אינו מציע תפילה, הוא כופה חוק. וכשהוא אינו יכול לכפות דרך המשפט, הוא מנסה לכפות דרך פחד.
מה שהמערב מסרב להביט בו הוא שהטוטליטריות הזו הבינה טוב ממנו את הפסיכולוגיה של הדמוקרטיה. היא יודעת שהחברות שלנו פוחדות יותר מכל להיות מואשמות ב"אפליה". היא יודעת שהן חוששות מן השערורייה המוסרית יותר מאשר מן הסכנה הממשית. היא יודעת ששיח החשדנות, "אתם אשמים בהדרה, לכן עליכם להיכנע", פועל-כנשק הרתעה המוני. ולכן היא מתקדמת. היא מתקדמת מתחת למילים. היא מתקדמת מתחת ל"מאבקים". היא מתקדמת מתחת לנרטיבים של קורבנות. היא מתקדמת דרך הפחדות. דרך איומים. ולעיתים, גם דרך סכינים.
הטרור הג’האדיסטי איננו תאונה: הוא אסטרטגיה. הוא מבקש להכות בלב, להכות בבית, להכות בחיים הרגילים, בשוק, בטיול, בחגיגה, בבית הכנסת, בבית הספר, באולם קונצרטים. להכות במקום שבו הציוויליזציה נחה, כדי להזכיר לה שהיא איננה רשאית לנוח. להכות כדי להניח נוכחות בלתי-נראית: חרדה. והחרדה היא תחילתה של כניעה. הטרור לא מחפש רק מתים; הוא מחפש אקלים. הוא לא רוצה רק להרוס גופים; הוא רוצה לפרק עולם, לכרסם באמון, לערער את החיים המשותפים, לכפות על חברה לראות את עצמה כטרף.
סגירת חשבונות
אבל הנה הדבר החמור ביותר: האלימות הזו אינה מגיעה לבדה. היא מגיעה עם השקפת עולם. והשקפת העולם הזו נושאת שנאה מסוימת, עיקשת, רעילה: אנטישמיות. לא ביקורת פוליטית על ישראל, שאפשר להתווכח עליה, אלא שנאת היהודי העתיקה, זו שהופכת את היהודי לסמל הרוע, לסיבה אוניברסלית, לאשם מטפיזי. ברחובות, ברשתות, בסיסמאות מסוימות, ולעיתים אף בכיתות לימוד, חוזר המנגנון המתועב ביותר: היהודי חדל להיות אזרח והופך שוב לסימן.
מצביעים עליו כדי לסגור חשבונות עם ההיסטוריה, עם המערב, עם אלוהים, עם תסכול חברתי, עם כישלון אישי. לא תוקפים אותו מפני שמכירים אותו, אלא מפני שהוא "מועיל". מפני שהוא "מסכם" עולם. מפני שהוא מגלם, בדמיון של השנאה, את כל מה שרוצים להשמיד, מבלי להביט פעם אחת פנימה. ואם משקרים על מקור האלימות, נידונים להפסיד מול כל האלימויות. הפיכחון איננו מותרות רטוריות: הוא היגיינת הישרדות. והתנאי הראשון להישרדות הוא להביט במציאות בלי מסכה, בלי ברירה סלקטיבית, בלי צביעות, בלי פחדנות.
ושוב, המערב סיפר לעצמו סיפורים. הוא אמר: "זה רק מתח מיובא". הוא אמר: "אלה רק חריגות". הוא אמר: "זה מורכב". הוא אמר: "אל נעשה הכללות". אבל היעדר הכללה אסור לו שיהפוך להיעדר שיפוט. והמערב ויתר על השיפוט. הוא פוחד לקרוא לדברים בשמם. הוא פוחד להכריע. הוא פוחד להעניש. הוא פוחד לומר בקול שיש הבדל בין דת כחוויה פנימית לבין אידיאולוגיה המבקשת להפוך את העיר לשדה קרב. הוויתור הזה הוא כניעה רוחנית. כי ציוויליזציה מתקיימת בזכות מינימום של בהירות: היא יודעת מה היא סובלת ומה היא לא סובלת. היא יודעת מה שייך לחירות ומה שייך לתוקפנות. היא יודעת מהי דעה ומהי הסתה לרצח. היא יודעת להבחין בין הזכות להאמין לבין הזכות לכפות. וכשהיא חדלה לדעת, היא נעשית קרקע.
והנה נעשינו קרקע. כמעט "אדמה". מקום שבו צעירים שנולדו כאן יכולים להיעקר מארצם שלהם באמצעות תרבות-נגד של השפלה, נקמה, פנטזיית קדוש מעונה. מקום שבו שנאה עוברת בירושה כמו זהות. מקום שבו אנטישמיות נעשית לשפה פוליטית, לסימן השתייכות, לדרך להרגיש כוח באמצעות רמיסה של מי שקטן ממך. ומקום שבו גם האוכלוסיות הוותיקות עלולות להידבק בשנאה הזו, מתוך חיקוי, אינטרס, עצלות מוסרית, משום שהאוויר הציבורי מתקלקל, משום שהתקופה שונאת ניואנס, משום שהרגש משתלט, משום שההמון מחפש אשמים פשוטים. השנאה איננה רק מעשה: היא אטמוספירה. וכשהיא מתעבה, היא נהפכת להרגל, לנורמה של רחוב, למטבע יוקרה במעגלים מסוימים, לדרך להשיג זהות בזול.
התאבדות מוסרית
צריך לומר זאת בלי לרעוד: האיסלאמיזם הוא אויב החירות, והוא גם אויבם של מוסלמים המבקשים לחיות בחירות. הוא חונק את חייהם, מפריד נשים מגברים, הופך אמונה לפיקוח חברתי, בונה קהילות תחת משטר של השגחה מוסרית, מחליף מצפון במשטרת קודש. וכשהוא מייצא את ההיגיון הזה לדמוקרטיות, הוא בא לבחון את אומץ ליבנו: עד כמה נהיה מוכנים לוותר כדי "להימנע מצרות"? כאן בדיוק שאלת ההגירה, שמטופלת לעיתים כאילו הייתה תחרות צדקנות, נעשית לשאלת ריבונות. ההומניזם איננו חולשה. אבל הומניזם בלי גבול, בלי דרישה, בלי זיכרון, בלי אינסטינקט הישרדות, נעשה צורה מעודנת של התאבדות מוסרית.
חברה יכולה לקבל אורחים, כן, אך עליה לעמוד תחילה על רגליה. עליה להחזיק רעיון ברור של עצמה, של לשונה, של חוקיה, של נורמות המרחב הציבורי, של גבולותיה. אחרת, הקליטה אינה יוצרת קהילה; היא יוצרת עולמות מקבילים. והעולמות המקבילים הללו מעניקים בדיוק לג’האדיזם את מה שהוא צריך: סדקים, אזורים אפורים, כעסים שניתן לנצל, זהויות מושפלות ההופכות לדלק, ונרטיב של מלחמת-קודש המוכן לשימוש.
התגובה חייבת להיות גינוי חד, ללא צביעות: גינוי הטרור, כמובן, אך גם גינוי של שליחיו, של מתנצחיו המוסריים, של חצאי-המילים, של ההצדקות, של כל אותם "כן, אבל". כי ה"כן, אבל" הוא חדר ההמתנה של הדם. "כן, זה נורא, אבל הם סובלים." "כן, זה פשע, אבל זה זעם." "כן, זה אנטישמי, אבל זה פוליטי." השפה הזו ממיסה הכול: היא ממיסה אחריות, ממיסה גבול בין רע לבין הסבר, ובסוף ממיסה את הקורבן.
אפשר, צריך, להבחין בין אנשים לבין אידיאולוגיה. אפשר להגן על מוסלמים מפני סטיגמה ובו בזמן להיאבק באיסלאמיזם כפרויקט טוטליטרי. אפשר להגן על חירות דתית ובו בזמן לסרב לכיבוש דתי. אפשר לקבל בלי להשתחוות. אפשר לשלב בלי להתכחש לעצמך. ומעל הכול: אפשר, צריך, להגן על היהודים, לא כעל מיעוט "רגיש", אלא כעל מבחן מוסרי. האנטישמיות היא תמיד המדחום של ציוויליזציה חולה: כשהיא עולה, סימן שמשהו נרקב בבית.
הגיע הזמן לחזור לכלל הפשוט ביותר: דמוקרטיה איננה טיפול קבוצתי. היא משטר של חוק. אין לה להצדיק את הבלתי-נסלח, ואין לה "להבין" רצח לפני שהיא מגנה אותו. עליה לקרוא לדברים בשמם, לעצור, לשפוט, להעניש. עליה לקטוע מעגלי מימון, לפקח על רשתות של הסתה והקצנה, להרחיק מטיפים לשנאה, לפרק ארגונים הקוראים לאלימות, ובעיקר ללמוד מחדש לומר: זה אינו תואם את חיינו המשותפים. כי החיים המשותפים אינם סיסמה. הם בניין שברירי. והם אינם שורדים פחד. אם המערב רוצה להישאר המער, כלומר מקום שאפשר לחיות בו בלי להוריד את העיניים, עליו להשיב לעצמו מידה נשכחת: אומץ להילחם ולהגן על עצמו.