הכרתי אישית את המשוררת אברש בן ברוך (אז: אברש מלסה) במפגשים של סגל משרד החינוך עם עולים מקהילות שונות. אברש הייתה אז נערה בראשית צמיחתה כמשוררת. כבר אז גילתה ניצנים של משוררת, ושיר שלה נכלל במקראה "שיח בין דורי". חלפו שנים, ועתה היא מימשה את חלומה ופרסמה קובץ שירים ראשון "תוכו רצוף אהבה" (233 עמודים). היא נולדה באתיופיה ב-1981 להוריה לילאו ולוורקה מלסה. עלתה לארץ ב-1991 במסגרת "מבצע שלמה". כילדה היא הייתה רועת צאן. היא סיימה תואר שני בייעוץ חינוכי ובתנ"ך במכללת 'אורות ישראל' באלקנה. היום היא נשואה ואם לילדים. בשיריה היא מבטאת את עולמה האישי, אך חשה שהיא משמשת פה לקהילה שלה ולמסע הקשה שלה לארץ ישראל. הִגַּעְתִּי אֶל בֵּיתִי וְלֹא הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ גַּם הוּא לֹא הִכִּירַנִי אָמַרְתִּי לוֹ הַאֵינְךָ זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי בְּךָ כְּמַלְכָּה בָּאַרְמוֹן וְגָדַלְתִּי בְּךָ מִגִּיל קָטֹן הוּא אָמַר מַשֶּׁהוּ בִּי נִזְכַּר וּמַשֶּׁהוּ נִסְתַּם וְנִסְגַּר יוֹם אַחֲרֵי בִּקַּשְׁתִּי לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת בֵּיתִי וְהוּא סֵרֵב לְהִפָּתַח שֶׁמָּא שָׁכַחְתִּי אֶת הַקּוֹד בְּתוֹךְ הַבַּיִת. (122)

בין אמונה לעצב, בין חסד למחאה

שירתה של אברש בן ברוך, מצטרפת בשנים האחרונות למארג הרחב של הקול השירי הישראלי, שנוגע לא פעם במורשת הקהילתית של הכותבים. היא מביאה עמה צליל ייחודי: שילוב נדיר של מיסטיקה יהודית, זיכרון קהילתי קולקטיבי, עדות אישית ומבט חסידי. זהו קול נשי שבו מתנגשים כאב ותקווה, שורשיות עתיקה וחווייה עכשוויות חדה של מציאות מתנכרת לפעמים. אבל בתוך כל השירים פועמת עמוק אמונה יהודית שורשית, המחזיקה את השירה כעמוד שדרה. גם אם יש באמונה עצב, גם אם בשעות של חסד עולה לא פעם המחאה, השירה היא אופטימית מתוך ציפייה לגאולה. בשירי המשפחה היא נותנת מקום לאביה ולאימה, ולכל המשפחה המורחבת (סבא אליישיב וסבתא אסמרו). בהערצה לדמותו של אביה, היא כותבת: לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא הִתְרַצָּה בִּזְכוּתָהּ שֶׁל אַהֲבָה. אֱמֶת מָה נֶהְדָּר הָיָה לִרְאוֹתוֹ מֵשִׁיב חֲרוֹן אַפּוֹ, מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ וּמִתְיַשֵּׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ. (31) היא מביעה אהבה והכרת תודה גם לאימה, שתמכה בה לאורך כל הדרך הקשה: כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהֵיכָן שֶׁהָיִיתִי הָיִית שָׁם בִּשְׁבִילִי. כְּשֶׁבָּעַטְתִּי בָּךְ, עָמַדְתְּ וְהִמְתַּנְתְּ. כְּשֶׁנָּפַלְתִּי הֵקַמְתְּ אוֹתִי וּכְשֶׁקַּמְתִּי, מָחָאת כַּפַּיִם. (32)

מסע הגאולה: זיכרונות הדרך מעמקי אתיופיה אל אדמת ישראל

אחד הצירים המרכזיים בשירתה הוא זיכרון המסע של בני הקהילה האתיופית לישראל - מסע מפרך, מסוכן, ולעיתים טראומטי. בשיריה מצטייר המסע לא רק כתנועה גאוגרפית, אלא כעלייה ברובד הרוחני: מעין "יציאת מצרים" מודרנית, רוויית סכנות, צימאון, אובדן ופחד. היא כותבת מתוך עיני ילדה או נערה ההולכת בין שיירות לילה, בתוך עולם של תפילה וחשש, אך גם של אמונה עמוקה בגאולה. השירים שלה מבטאים את המתח שבין גלות וגאולה, ואת שמחת היהודים השבים אל ביתם, לאחר אלפיים שנות. בכל תיאור של ייסורי הדרך, חבוי ניצוץ של אהבה לארץ ישראל - המולדת העתיקה שנשמרה בלב הקהילה אלפי שנים. השירה מתארת את הארץ לא רק כיעד פיזי אלא כמרכז רוחני, מקום שבו בכוח האמונה העתיקה התקווה עוד תתגשם במלואה. השירה שלה באה כפיצוי לכאב של דור האבות שעלה לארץ. כך היא כותבת על סבא אברהם: קַמְתָּ וְחִפַּשְׂתָּ מָקוֹר לְנֶחָמָה אֶל מְקוֹם מִבְטָחִים בְּתִקְוָה לְרִנָּה וְאִישׁ לֹא דָּאַג לְנַחֵם אוֹתְךָ. לוּ עַל מֶשֶׁךְ הַזֶּרַע שֶׁנִּלְקַח מִמְּךָ אֲנִי בְּחַיַּי גּוֹאֶלֶת דָּמְךָ (37)

שירה אמונית ומיסטית: בין מקורות החסידות לכתבים הקבליים

שיריה נבנים על יסודות לשוניים ורעיוניים הלקוחים מן המסורת היהודית: פסוקי תפילה, לשון פיוט, רמזים לטקסטים מהקבלה ומספרות החסידות. יש בשירה זו רצף חי בין העבר להווה, בין אתיופיה הנוסטלגית כמחוז ילדות ובין ירושלים של מעלה ושל מטה. בהשפעת הספרות החסידית היא מרבה להשתמש בדימוי "בת המלך" - דימוי חסידי המדבר על נשמת האדם, ובפרט על האישה, כמי שנושאת בתוכה יופי אלוהי, פוטנציאל של גאולה וזכות אבות ואימהות. הדימוי הזה מעניק לה כוח: למרות הקשיים, היא רואה את עצמה כבת מלך שנשמתה יודעת את הדרך גם כשהעולם מסביבה תועה ומבולבל. בַּת מֶלֶךְ אֲנִי, נְסִיכָה אֲנִי תִּרְאוּ אֶת יָפְיִי (68)

לשון של תפילה: הצירופים העתיקים שנולדים מחדש

הצירופים הלשוניים בשירתה מלאים זיקה אל מחזור התפילה היהודי. לעיתים היא מצטטת ממש פסוקים או פיוטים, ולעיתים יוצרת אותם מחדש בשפתה הייחודית. כך נוצר מרחב שירי ששואב מן הקדום אך מדבר בשפה עכשווית; השיר יוצא מן המיסטי אך נשען על חוויה קיומית של אישה צעירה בארץ חדשה. השימוש בלשון התפילה מעניק לשיריה איכות של תחינות, הודאות, פיוס וחיפוש. נדמה כי כל שיר הוא מעין תפילה אישית, מסע פנימי אל הלב של עצמה. זה נותן לספר השירים אופי של ספר תפילות. גַּם בְּתוֹךְ פַּחַד וַחֲשֵׁכָה, הִיא מְצַפָּה לִגְאֻלָּה: לֵילוֹת הַפַּחַד שֶׁל הָעֲרָפֶל אוֹתוֹת דּוֹדִי הֵם לִבִּי לְעוֹרֵר לֵילוֹת הַפַּחַד שֶׁל חֹשֶׁךְ וְאוֹר הֵם יֹפִי מַחֲרִיד לִשְׁמִיעַת הַתּוֹר (69) בכך יש רמיזה ברורה לסימני הגאולה על-פי מדרשי חז"ל: " קול דודי דופק", וכן הצירוף "קול התור נשמע בארצנו" כמבטא סימנים של גאולה קרבה. מדרש גאולה משמעותי מופיע בסנהדרין צ"ח ע"א על המשיח היושב כעני בשערי רומי, והוא קושר פצע ומתיר פצע, שיוכל להגיע לגאול בבוא המועד. יש לכך נוכחות בשיר של אברש בן ברוך: חוֹבֵשׁ תַּחְבֹּשֶׁת וּמַתִּיר מַתִּיר תַּחְבֹּשֶׁת וְחוֹבֵשׁ מָתַי יִהְיֶה לָזֶה סוֹף כַּמָּה עוֹד נִתָּן לַחֲבֹשׁ רַבִּי כְּמוֹ הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר רוֹמִי (220)

מחאה שקטה וכאב גלוי: הניכור בארץ המובטחת

לצד האמונה והתקווה, קיימת בשירתה מחאה חברתית נוקבת. היא מתארת את חוויית הניכור שחשה כשהגיעה לישראל - הארץ שנחשבה שנים "בית", אך עם ההגעה הפכה למקום זר. הבית שאליו התגעגעה במשך דורות רבים אינו מכיר את פניה, את שפתה, את מסורתה. והפער הזה מוליד כאב עמוק. היא כותבת על מבטים זרים, על תחושת אי-שייכות, על דלתות שלא נפתחות. אך המחאה שלה אינה זועקת; היא מתנסחת במילים רכות, מלאות צער, כמו בקשה לעזרה או להזדהות. הכאב הוא אישי אך גם קולקטיבי, מייצג תחושות של רבים מבני ובנות הקהילה. בעצב היא כותבת: אִלּוּ יָדְעוּ שֶׁאֵין לִי דֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ לִהְיוֹת בִּמְחִצָּתָם הָיוּ עָטִים עָלַי מִמְּקוֹם מֶרְחַקָּם הָיוּ עוֹטְפִים אוֹתִי בְּכָל אַהֲבָתָם אִם הָיוּ מוּדָעִים לְכָל אַהֲבָתִי הַשּׁוֹפַעַת הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם. (56)

געגוע לכפר, לטבע ולתמימות

בין שורות השירים עולים געגועים לעולם הישן: כפר קטן בין הרים, טבע תמים, פראי וקרוב, אנשים פשוטים באמונתם ובחסדם. זהו געגוע לא רק פיזי אלא גם רוחני - געגוע לתמימות, לניקיון הלב, לחיבור הראשוני בין אדם למקום ולבוראו. בעיניה, העולם הישן אינו רק זיכרון נוסטלגי, אלא מקור השראה רוחני: מקום שבו האמונה הייתה טבעית, אורגנית, ולא מאבק יום-יומי של קיום וזהות. לָשֵׂאת אֶת הַגְּדִי הָרַךְ עַל כְּתֵפִי לְהָנִיס אֶת הַזְּאֵב הַחוֹשֵׁק בַּגְּדִי לְטַיֵּל בֵּין עֲצֵי הַפְּרִי צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים אַהֲבַת הָרוֹעִים לְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלַי בַּמַּעֲיָנוֹת הַצְּלוּלִים (74) והיא שואלת באחד השירים: "מי לקח לי את התום?" (77)

"שיבה הביתה" שאינה שלמה

התימה החוזרת בשירתה היא תחושה כפולה: מצד אחד היא שבה הביתה - לארץ אבותיה, למרכז הרוחני שקהילתה נכספה אליו דורות; ומצד שני, הבית איננו מזהה אותה. הכניסה אליו איננה מובנת מאליה, ונראה שאין לה דרך ממשית להיכנס אל הישראליות באופן מלא. המתח הזה - בין שיבה לבין דחייה, בין אהבה לבין ניכור - מעניק לשירה עומק לירי ומטלטל. זוהי שירה שמנסה לבנות בית במילים, להחזיר לעצמה את תחושת השייכות דרך יצירה, אמונה וחסד. היא חשה לא פעם קרע במציאות שהיא חווה סביבה: לַצֹּאן אֵין רוֹעֶה כִּי תָּעָה לִבִּי עָלֶיךָ מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים אִם אַתָּה אָסוּר אֵיךְ אֶשְׁבֹּר אֲנִי וְאֶפְתַּח קִבְרֵי הֶחָתוּם (120)

שירה שמאמינה באדם

למרות הכאב, שירתה מלאה תקווה. היא מאמינה בטוב שבאדם, ביכולתו להשתנות, להיפתח, להכיר בזולת. אמונה זו אינה אוטופית או תמימה; היא תוצאה של דרך רוחנית עמוקה, של קשר למקורות המיסטיים ולשפת התפילה, ושל הבנה שהיופי האנושי הוא חלק מהאור האלוהי. היא מאמינה באחדות הפנימית של העם ובשורשיו המשותפים.

לסיום:

אברש בן ברוך מבטאת קול ייחודי של משוררת יוצאת אתיופיה. המשוררים שעלו מאתיופיה עדיין לא מצאו מקומם בארץ המובטחת. מעודד לראות ספר שירים של משוררת צעירה ילידת אתיופיה. בעולם שבו היא חיה - בין זיכרונות קשים לכמיהה בלתי-פוסקת לבית - השירה היא מפלט, גשר, נחמה. היא הופכת להיות לא רק כלי ביטוי אישי אלא גם שופר קולקטיבי של זהות, תרבות, ומסורת עתיקה המתחדשת בארץ החדשה.