העיסוק המחודש והדינמי בסוגיית כינונה של וועדת חקירה ממלכתית-לאומית, כהגדרת הממשלה, הציף ולא לראשונה פולמוס ציבורי רווי יצרים, כאשר המוטיבים המובילים בפי מבקרי הרעיון הוא הכיצד הנאשם (נתניהו) בוחר את שופטיו? וכלום ייתכן שהנאשם יהיה אחראי לקביעת המנדט שינחה את עבודת הוועדה? לכאורה עסקינן בסוגיה חדשה שזה אך באה לעולם, אולם מעשית, עניין וועדת החקירה מצוי כל העת בתודעה הציבורית, כאשר המחלוקת בין שני צידי המתרס הפוליטי בישראל משתקפת בציביונה של הוועדה, האם תהא זו ממלכתית, או שמא לאומית, ציבורית או ממשלתית. הטיעון המרכזי של מצדדי וועדת החקירה הממלכתית מתבסס על מימצאי סקרים המצביעים על רוב ניכר של מצדדי תפיסה זו; אולם מתקיים ספק אם משתתפי הסקרים מפנימים את מלוא המשמעות של וועדה מסוג זה. האם הציבור מודע לעובדה שהקמתה של וועדת חקירה היא פררוגטיבה של הממשלה? האם יודע הציבור כי הממשלה היא המתווה את המנדט לתיחום עבודתה של הוועדה? הטמעתו בתודעה של מושג המשדר סממן של אמינות ורצינות, כדבר המשתמע מן המושג "ממלכתיות", מעגן סוג של תובנה לפיה זהו המתווה ואין בלתו, מתקיים ספק אם מרבית משתתפי הסקרים בהקשר זה מודעים לעובדה שעל-פי החוק, נשיא בית המשפט העליון הוא זה אשר ממנה בלעדית, את חבריה של וועדת חקירה ממלכתית? בהקשר זה, האם ראוי שהנשיא הספציפי של הערכאה העליונה, שדמותו שנויה במחלוקת, יהיה זה אשר יאייש את חברי הוועדה? בכלל, דומה כי התעקשותה של האופוזיציה ומובילי דעה בתקשורת המיינסטרים לעניין ועדת החקירה הממלכתית, אינה אלא מניפולציה שתכליתה לדחות את הקץ ולמנוע חקירה אמינה של כשלי 7 באוקטובר 2023. בידיעה כי המחלוקת בין הקואליציה לבין האופוזיציה לא תוביל אלא לשיתוק מערכות, ובפועל למניעתה של חקירה יסודית של אשר קרה. בכירים באופוזיציה כבר הבהירו כי לא יתנו ידם לכוונת הממשלה לקדם וועדה ממלכתית-לאומית, ויעדיפו להמתין למהפך פוליטי בבחירות הקרובות, כדי להקים בעצמם וועדת חקירה ממלכתית. משמעות הדבר, דחיית הקץ לשנה נוספת לפחות, אם בכלל... בפועל מסתמן כי מתקיים מאמץ משולב, של האופוזיציה ושל מערכת המשפט, לעכב, עד כדי למנוע, את חשיפת האמת סביב מחדל 7 באוקטובר. פניית היועמ"שית לבג"ץ בתביעה לעצור את המשך עבודת הביקורת/התחקיר המקיפה של משרד מבקר המדינה עד לכינונה של וועדת חקירה ממלכתית, היא ניסיון "לתקוע אצבע בעין" לדרג המדיני, ולדחוק אותו אל הפינה בסוגיה זו. נראה שגם בקרב גורמי הקואליציה טרם נפל הפור בנוגע לתיחום המנדט שיונח לפתחה של כל ועדה שתוקם. הרינונים בדבר הצורך לחקור שנים לאחור (יש המרחיקים ראות עד "הסכמי אוסלו"...) הם לא פחות מבוקי סרוקי כשלעצמם. בכלל, חשוב שיובהר ללא כחל ושרק, כי מטרתה של חקירה היא להפיק לקחים ולהטמיעם בטרם פורענות חוזרת, במקום לבוסס בנבכי ההיסטוריה, שגם לגביה אין קונסנזוס כלל ועיקר. נכון שיקף לאחרונה, הרמטכ"ל איל זמיר גישה ריאליסטית בסוגיה זו, בהדגישו כי יש לחתור לכינון ועדת חקירה חיצונית שתבצע את החקירה העצמאית. הוא הוסיף כי - כדי להגיע לחקר האמת ולמסקנות מלאות ברמה הלאומית יש להקים ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית, כפי שנעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים. "בין היתר יש לתחקר את הממשק בן הדרג המדיני לדרג הצבאי, את התפיסות המדיניות והביטחוניות שקדמו למלחמה, את 'הקונספציה', את המודיעין ואת ההתרעות שהונחו בפני מקבלי ההחלטות, את תהליכי הבקרה והמעקב ואת יחסי הגומלין והאחריות בין הגורמים השונים". הצבעתו של הרמטכ"ל על הצורך לאמץ את מודל חקירת מחדל יום הכיפורים באוקטובר 1973 היא מעניינת, שכן "ועדת אגרנט" הוקמה פחות מחודש ממועד סיום המלחמה (21 בנובמבר 1973), ואת דוח הביניים שלה הגישה לממשלה כחצי שנה לאחר כינונה (ב-1 באפריל 1974). אולם ככל הנראה מבלי משים, רא"ל זמיר לא הביא בחשבון את המנדט המוגבל שהוכתב לעבודת הוועדה: "לחקור את הימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים וכוונת האויב לפתוח במלחמה, את היערכות הגורמים הצבאיים והאזרחיים למלחמה, ואת ימי הקרב הראשונים". הדעת נותנת כי ראשי הצבא הם בעלי העניין המהותי והדחוף להפקת לקחים משרשרת הכשלים והמחדלים המודיעיניים והאג"מיים של ה-6 ו7 באוקטובר 2023. אלו הם נושאי הליבה המחייבים מענה מלא ואובייקטיבי שיציף את האמת לאמיתה, ללא מורא ומורך לב. כל התעקשות שממנה משתמעת התנייה לפיה לא תתאפשר חקירת הצבא ללא חקירה מקבילה של הדרג המדיני ושל הזיקות בין שתי אינסטנסיות אלו, תהיה בבחינת "יצא שכרנו בהפסדנו", שכן ללא ספק יידחה שלב לימוד הלקחים והטמעתם בתורת הלחימה, תהליכי זרימה של מודיעין, רמות כוננות ויכולת התערבות מהירה. שומה שבפני צוות השרים (בראשות ראש הממשלה) שיופקד על ניסוח המנדט לעבודתה של ועדת החקירה, יעמוד הכורח המיידי שבהפקת לקחים מבצעיים-מודיעיניים, זאת כדי להוביל לעיסוק תכליתי ב"תפוח האדמה הלוהט" המונח על השולחן. התייחסות לסוגיות נלוות, דוגמת ה"קונספציה" (שהייתה או לא הייתה), המדיניות מול רצועת עזה, תופעת הסרבנות על הסתעפויותיה, ועוד, יוכלו להיבחן בעיתוי מאוחר יותר. הפרדת העיסוק בשני הרבדים שנזכרו לעיל היא הכרחית, שכן אירועי ליל ה-7-6 באוקטובר 2023, כמו גם ההתנהלות הכושלת של כוחות הביטחון בשעות הראשונות של פלישת חמאס לשטח ישראל, הם נושאים העומדים בפני עצמם, שתעלומה אופפת את נסיבותיהם. אלו הסוגיות שהציבור מייחל למצוא להם פשר מהימן. מן הראוי שתימצא הנוסחה הגואלת, על בסיס אימוץ ההצעה הריאליסטית להתמקד תחילה בחקירה מתוחמת של אירועי ה-7-6 באוקטובר 2023, לטובת האינטרסים הביטחוניים המידיים, תיקון הליקויים הנדרשים והטמעתם בקרב דור המפקדים והמתגייסים החדשים בצה"ל. בהקשר זה יהא זה נכון לאמץ את הפרקטיקה שאיפיינה את אופן התנהלותו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט ז"ל, בוועדת החקירה הממלכתית לאחר מלחמת יום הכיפורים, בבחינת קצר וקולע, ובלבד שהמערכת תתכנס לתיקוני הדרך הדחופים והחיוניים. אגב כך תוזכר ועדת חקירה ממלכתית אחרת שבראשה עמד השופט העליון אגרנט; הכוונה היא לוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות רצח הרוזן פולקה ברנדוט (ב-17 בספטמבר 1948). ברנדוט אשר שימש כמתווך מטעם האו"ם לקביעת בסיס לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, נרצח ככל הנראה ע"י אנשי לח"י. הוועדה הוקמה ב-22 במארס 1950 והגישה את מסקנותיה פחות מחודשיים לאחר מכן (ב-14 במאי) על בסיס מנדט ממוקד ותכליתי. הלקח העולה מן האמור לעיל הוא שאין רבותא בכינונה של וועדת חקירה ממלכתית דווקא, אלא הממד החשוב הוא הגדרת המנדט לפעילות הוועדה ובלבד שיהיה תכליתי וממוקד. בהקשר זה, דווקא ההשתדלות הממשלתית להקפיד על מסגרת פריטטית בנוגע להרכב הוועדה "הממלכתית-לאומית", על בסיס החלטת הממשלה, מעידה על חתירה לאובייקטיביות, עד כדי מוכנות לפשרות בסוגיות שלגביהן יהיה סוג של "תיקו" שמלכתחילה היה בו כדי להוביל לדרך ללא מוצא. אשר על כן, לא מובנת "העמידה על הרגליים האחוריות" מצד האופוזיציה, המקדשת אך ורק וועדת חקירה ממלכתית, ואין בלתה. "השורה התחתונה" בהקשר זה היא כי הקואליציה והאופוזיציה גם יחד, מחויבות להתניע ללא דיחוי נוסף, את המהלך לכינונה של וועדת חקירה "ממלכתית-לאומית" על בסיס מנדט מוסכם שיתייחס לכשלים הקולוסליים של ה-7-6 באוקטובר 2023. היה וכך יתאפשר, יהיה ניתן לקדם מהלך המשכי לחקירת מכלול סוגיות נלוות ובכלל זה, כאלה המתייחסות לקשרי הגומלין שבין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי ונגזרותיהם. לפיכך, צו השעה הוא הקמתה של וועדת חקירה ללא כל דיחוי נוסף.