השמאל במהותו הוא תנועה עולמית, כלומר דוגלת באוניברסליזם ("פועלי כל העולם התאחדו"), וככזה הוא מתנגד עקרונית לרעיון הלאומיות. על כן הוא תומך בתנועות, באידיאולוגיות ובארגונים על-לאומיים, שהשקפתם היא בבסיסה אנטי-לאומית. השמאל אומנם מצהיר השכם והערב על התנגדותו לאימפריאליזם, אבל בפועל הוא דווקא דוגל בו, גם אם הוא מכחיש זאת. כך למשל, השמאל תומך במדיניות של האיחוד האירופי, שפעם אחר פעם סותרת את האינטרסים הלאומיים של המדינות החברות בו. כשהונגריה, למשל, בניגוד למדיניות של השליטים הקובעים בבריסל, מסרבת לקלוט לתוכה מהגרים מוסלמים כחלק ממאבקה בפלישה המוסלמית ליבשת, מציג אותה השמאל כמדינה פשיסטית, ואת מנהיגה, ויקטור אורבן, שנבחר ברוב גדול בבחירות דמוקרטיות - כרודן מתועב. ארגון בינלאומי אחר, שהוא במהותו אימפריאליסטי, הוא בית הדין הפלילי הבינ"ל. גם הוא זוכה בפועל לא רק לתמיכת השמאל הבינלאומי, אלא גם לתמיכת השמאל אצלנו, כפי שנוכחנו מנפלאות הפצ"ריה שלנו, שהתיישרה לפי התכתיבים האנטי-ישראלים של הארגון. הפרקליטות הצבאית, שאין זה סוד שמאיישים אותה לא מעט אנשי שמאל מובהקים, פעלה בהתאם למדיניות הארגון שמתעמת עם מדינת ישראל, צה"ל וחייליו. מסתבר שבהתמודדות בין האינטרס של ישראל כמדינת לאום הנמצאת במלחמה, ובין האינטרס של ארגון על-לאומי כמו ביה"ד הפלילי הבינ"ל האימפריאליסטי, השמאל של הפצ"ריה מעדיף את האחרון. השמאל בעולם המערבי כיום נושא את דגל המאבק במה שהוא מגדיר כאימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי הרקוב, ובראש ובראשונה בארה"ב. ואם לשיטתו הבינארית של השמאל, המחלקת את העולם לשניים בכל נושא, ארה"ב היא האימפריאליסטית הרעה, ההיגיון הרי אומר שהקולוניות לשעבר של המערב הן בצד של הטובים. בהמשך לקו מחשבה זה - כל מי שמתנגד למערב בכלל, ולארה"ב בפרט, הוא בצד של הטובים. וכך מסתבר שדווקא האיסלאם, שכל מהותו היא אימפריאליזם טוטאלי, שמטרת-העל שלו היא כיבוש העולם, בין באיסלומו ובין בכיבושו במלחמה, ראוי בעיני השמאל להגנה כקורבן הדיכוי של המערב, כלומר קורבן האימפריאליזם. וכך השמאל מסרב לראות את האיסלאם כמות שהוא - תנועה אימפריאליסטית. אפילו התזכורת שקיבלנו שוב ב-7 באוקטובר לאותם ערכי איסלאם אינה מונעת מן השמאל אצלנו לאמץ את החלוקה הזאת של אימפריאליזם מערבי מדכא וקורבנותיו המדוכאים, וליישם אותה גם לגבי ישראל. זיהויו של השמאל את "העם הפלשתיני" לא כחלק מן האימפריאליזם האיסלאמי, אלא כקורבן של הכיבוש הישראלי, אינו אלא חלק ממסורת התמיכה שלו באותה מדיניות אימפריאליסטית למעשה של תנועות וארגונים בינלאומיים. תמיכה זו מבוססת על אותה שלילת הלאומיות, הנמצאת בבסיס האידיאי של השמאל. ובהתנגשות הבלתי נמנעת בין הרעיון של מדינות-לאום בכלל ומדינת הלאום היהודי בפרט, ובין הרעיון האוניברסלי מבית האימפריאליזם המודרני, השמאל כמעט תמיד מתייצב בצד השולל את הלאומיות. זה מוביל אותו לזהות דווקא את מדינת-הלאום הקטנה והיחידה של העם היהודי, ששחרר את ארצו מן הקולוניאליזם הבריטי, כ... קולוניאליסטית. מכאן נובעת מדיניותו של "שתי מדינות לשני עמים", שנועדה לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה ערבית ולמדינת-כל-אזרחיה נעדרת לאומיות. ומכאן נובעת ההשקפה שמעשיו של העם הפלשתיני ה"כבוש" הם מוצדקים, ומה שישראל עושה, שהשמאל מגדיר כהנצחת כיבוש קולוניאליסטי, לא רק ראוי לגינוי, אלא מקדש את כל האמצעים לסיכולו, כולל אלה שנקטה הפרקליטות הצבאית, כי הרי אנו האימפריאליסטים. אלא שלמרות סיסמאותיו הקליטות של השמאל, היפוכן הוא האמת.