בקיץ 1994 הייתי כבר קצין בצנחנים, בשלהי השירות הסדיר. ימים של חום כבד, אבק דרכים, ותחושה עמומה שהחיים האמיתיים עוד רגע מתחילים. אבל אז הגיעה הידיעה המטלטלת מכל: הרבי מלובביץ’ נפטר. הכיפה כבר לא הייתה על ראשי. אבל אז, כמו היום, היא נשארה היטב בליבי. הראש מיאן להאמין. הדמעות הציפו את עיניי. זה היה קשה לעיכול. הייתי בטוח כל נעוריי, בלב שלם, שהוא הוא המשיח. השבר היה גדול. לא רק מפני שמדובר היה בדמות רוחנית אדירה, אלא משום שהתחושה באותו רגע הייתה של יתמות. כאילו מישהו שסברנו שתמיד יהיה שם, פשוט איננו. בדרך כלל, יש העצמת הזיכרון של אדם שנפטר. עם הרבי אפילו יותר. הוא מלווה אותי עד היום. כבר אז הבנתי, עד כמה אנחנו נוטים לגלות את מלוא שיעור קומתו של אדם, דווקא לאחר לכתו. בעודו חי, אנחנו מתווכחים, מבקרים, מקטרים. כשהוא הולך, לפתע הכל מתבהר. המעלות צפות, החסר מורגש והכאב גדול יותר. אולי משום שאז כבר אין עם מי להתווכח. הרבי כבר חקק זאת במילים העתיקות, המדויקות להפליא: והחי ייתן אל ליבו" מספר קהלת (ז’, ב’). רק כאשר המוות נוכח, רק כשהסוף מתדפק, האדם החי באמת מתבונן, שוקל, מבין וזוכר את המורשת של מי שהלך לעולם שכולו טוב. מכאן, כמעט בלי שנרגיש, המחשבה גולשת אל ההווה שלנו. האדם מטבעו זקוק למנהיגים. זקוק למלכים. זקוק לדמויות שיהיו סוג של אדמו"ר, כמו הרבי. בעולם הפוליטי, אני מאחל לבנימין נתניהו אריכות ימים, שיחיה לפחות עד מאה ועשרים, בבריאות ובצלילות. אין בכך שמץ של אירוניה. אבל דווקא משום כך, דווקא מתוך אחריות, חייבים לחשוב על היום שאחרי. גם לגבי הרבי, כשהייתי נער, לא העלתי בדעתי לרגע קט, שהרבי יגיע ליום שבו ילך בדרך כל אדם. חסיד מעולם לא שאל באמת "מה יהיה אחרי". המנהיג היה כה מרכזי, כה טוטאלי, עד שהשאלה נראתה כמעט כפירה. מעין מנגנון הכחשה. כשבא הרגע התברר שאין תשובה פשוטה. אין מחליף. יש חלל. כך גם בפוליטיקה הישראלית. אין כיום שורה ארוכה של מנהיגים הממתינים מעבר לפינה. נתניהו לא צמח במקרה. הוא היה שם והיה ברור שהוא יהיה המחליף של יצחק שמיר. מנהיגות כזו אינה נולדת ביום. יום אחד, כך או כך, יגיע "היום שאחרי". לא מתוך אסון, אלא מתוך טבע הדברים. ואז שוב ניזכר, שוב נחשב מחדש, שוב נאמר: אולי לא הערכנו בזמן. אולי לא הקשבנו. אולי התרגלנו לנוכחות עד ששכחנו את משמעותה. אם נרצה להיות הוגנים, לא אוהדים עיוורים, אך גם לא שופטים-בדיעבד, ראוי למנות את הטוב ואת הפחות טוב, משום שמנהיגות נמדדת לא רק בכוונות אלא גם בתוצאות, ולא רק בהצלחות אלא גם במחירים.

א. הדברים הטובים שנתניהו עשה:

1. התייצבות מול אירן: נתניהו היה הקול הברור, העקבי והעיקש ביותר בזירה הבינלאומית נגד הגרעין האירני. גם כאשר נתפס כבודד, גם כאשר לעגו לו הוא לא ויתר. במבחן הזמן, עצם העובדה שהאיום האירני נמצא בליבת סדר היום העולמי קשורה ישירות אליו. 2. חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל: הוא הבין מוקדם את כוחן של דיפלומטיה אישית, כלכלה וטכנולוגיה. קשריו עם מנהיגים בעולם, ממזרח וממערב, הפכו את ישראל לשחקן שמקשיבים לו, גם אם לא תמיד מסכימים איתו. 3. הובלת הכלכלה לגישה של שוק חופשי: כשר אוצר וכראש ממשלה, קידם מדיניות של הפחתת רגולציה, עידוד יזמות והייטק. ישראל הפכה ל-Start-Up Nation לא כסיסמה בלבד, אלא כמציאות כלכלית. 4. עמידה איתנה מול טרור: נתניהו ייזכר כמי שלא נבהל מגלי טרור, לא רץ לפשרות חפוזות, ושמר על עיקרון ההרתעה. גם במחיר של ביקורת מבית ומחוץ. 5. תודעת ריבונות וביטחון עצמי לאומי: הוא החזיר לשיח הציבורי את הזכות של ישראל להגן על עצמה בלי להתנצל כל הזמן. בעיני רבים, זהו שינוי עומק תודעתי.

ב. הדברים הפחות טובים שנתניהו עשה:

1. העמקת הקיטוב בחברה הישראלית: נתניהו לא רק שלא ריפא שסעים, לעיתים הוא השתמש בהם. פוליטיקה של "אנחנו והם" חיזקה אותו, אך החלישה את המרקם החברתי. 2. שחיקת האמון במוסדות המדינה: גם אם מאמינים לו לחלוטין, עצם העימות המתמשך עם מערכת המשפט, התקשורת ושומרי הסף יצר תחושת ערעור של הממלכתיות. 3. היעדר טיפוח יורשים: מנהיג גדול נמדד גם ביכולתו להצמיח הנהגה אחריו. כאן נתניהו כשל. סביבו לא צמח דור ממשיך משמעותי, אולי מתוך חשש, אולי מתוך ריכוז כוח. 4. קיפאון בזירה הפלשתינית: הבעיה לא נעלמה, רק נדחקה. ההצלחה לנהל סכסוך אינה פתרון, אלא דחייה, עם מחיר מצטבר. 5. שהייה ממושכת מדי בשלטון: גם מנהיג מצטיין עלול להישחק. אורך הכהונה הפך את נתניהו מסמל ליציבות, לסמל של מחלוקת מתמשכת. אז מדוע הוא ייזכר כמנהיג מיוחד? משום שהוא לא היה עוד ראש ממשלה. הוא היה ציר שסביבו הסתובבה המערכת כולה, לטוב ולרע. נתניהו הבין היסטוריה, דיבר בשפתה, ופעל מתוך תודעה עמוקה של גורל לאומי. הוא לא נגרר אחרי אירועים, הוא ניסה לעצב אותם. לעיתים הצליח, לעיתים פחות. אבל אדישות מעולם לא הייתה חלק מהסיפור. כמו הרבי, כמו מנהיגים גדולים אחרים, גם נתניהו יובן באמת רק בפרספקטיבה של זמן. רק אז נבחין מה היה מהותי, מה היה זמני, ומה נבע מגודל השעה. על כן, גם מי שהתנגד לו פוליטית, ייאלץ להודות: בנימין נתניהו הינו תופעה. לא מושלם. לא חף מטעויות. אבל מנהיג מיוחד, כזה שלא מחליפים בקלות, ולא שוכחים במהרה. כאן טמונה משאלת הלב העמוקה שלי, זו שטובה גם לכל החסידים שמטפחים אדמו"רים, זו שאני חוזר ואומר לעצמי שוב ושוב: אסור לנו להיות תלויים באדמו"ר אחד, במנהיג אחד. לא מפני שאין צורך במנהיגות, אלא מפני שמנהיגות אמיתית איננה אדם יחיד, אלא מבנה. אדם בשר ודם, מוכשר ככל שיהיה, מוגבל מטבעו. הוא מתעייף, נשחק, מוקף נאמנויות ולחצים. מדינה בריאה אינה יכולה לבנות את עתידה על כתפיים של איש אחד בלבד. אנחנו זקוקים להנהגה אחרת: לא אחד, אלא שבעה. אנו זקוקים לשבעה מיניסטרים, עובדים יחד, באחריות משותפת, משקפים את רוח העם כולו, ימין ושמאל, מרכז ופריפריה, דתיים וחילונים, רוב ומיעוט. הנהגה קולקטיבית, לא כפשרה חלשה אלא ככוח יציב. מודל שבו ההכרעה מתקבלת מתוך שיח, איזון, והכרח להקשיב. כך פועלת שווייץ. שם אין "האיש החזק". יש מועצה פדרלית של שבעה חברים, שווים במעמדם, המנהלים יחד את המדינה. הנשיא מתחלף מדי שנה, לא כסמל לריקנות, אלא כסמל לענווה. אין פולחן אישיות, אין תלות בגורל של אדם אחד. יש רציפות, יציבות, ושקט של ביטחון אזרחי. והנה, דווקא עכשיו, זו ההזדמנות. אם נתניהו קורא את השורות האלו אולי יקח אותן אל ליבו ויקים את מועצת שבעת קני המנורה, כמו סמלה של מדינת ישראל. לא מתוך משבר בלבד, אלא מתוך בגרות. להבין שהבעיה איננה נתניהו, ולא מחליפו העתידי. הבעיה היא שיטה שמחפשת תמיד את ה"אחד שיציל אותנו". אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש מושיעים. עלינו להתחיל לבנות מוסדות. שינוי מבנה חוקתי-משטרי איננו איום על הדמוקרטיה; הוא עשוי להיות הצלתה. אימוץ נוסחת הקסם השווייצרית: הנהגה קולקטיבית, הפרדת כוח אישיותי מכוח שלטוני, וייצוג אמיתי של ריבוי הקולות, יכולים להפוך את ישראל ממדינה שנעה בין קצוות, למדינה שמנהלת מחלוקות מבלי להיקרע מהן. זו איננה אוטופיה. זו מציאות קיימת, עובדת, מוכחת. מדינה קטנה, מרובת שפות, תרבויות וזהויות, שבחרה לאחד דרך מבנה, לא דרך אדם. זהו הלקח הגדול באמת: לא לשאול רק מי יחליף את נתניהו, אלא האם נוכל לבנות כאן שיטה שבה אף אחד, גם הגדול שבמנהיגים, איננו בלתי ניתן להחלפה. אם נצליח בכך, נזכה לא רק בהנהגה טובה יותר, אלא במדינה בוגרת יותר. הסמל כבר היה כאן כל הזמן, מול עינינו, מבלי שנתנו עליו את הדעת עד הסוף. מנורת שבעת הקנים, סמלה הרשמי של מדינת ישראל לא כקישוט היסטורי, לא כזיכרון ארכיאולוגי בלבד, אלא כמודל. שבעה קנים, נפרדים אך מחוברים, שונים אך נשענים על בסיס אחד. לא קנה אחד גבוה מכולם, לא מרכז שבולע את האחרים. כולם פונים כלפי מעלה, כולם ניזונים מאותו מקור אור. כך יכולה להיראות גם הנהגה. לא מנהיג יחיד שמחזיק את האור לבדו, אלא שבעה נושאי אחריות, שווי מעמד, הפועלים יחד, כל אחד מייצג קול אחר בעם, וכולם יחד מייצרים אור גדול יותר מסכום חלקיו. אור שאינו מסנוור, אלא מאיר. ייתכן שזהו הייעוד שלא העזנו עדיין לממש: שהסמל של המדינה יהפוך גם לשיטתה. שמנורת שבעת הקנים לא תישאר חקוקה רק על מסמכים, ניירות, תעודות ודרכונים, אלא תתגלם במבנה המשטרי עצמו. אם נבחר בכך, נוכל לומר לדורות הבאים: למדנו מן העבר, כיבדנו את מנהיגינו, אך לא שעבדנו את עתידנו לאדם אחד. בנינו מדינה של אחריות משותפת, של איזון, של אור מחולק אך מאוחד. טובים השבעה מן האחד.