רפאל (רפול) איתן מונה לרמטכ"ל ב-16 באפריל 1978, וכבר בשבועות הראשונים לכהונתו החל להוביל קו נוקשה של משמעת וסדר. פקודת החובה לחבוש כומתה, שחלה על כל חייל וכל חיילת שלובשים מדי א' כשהם שוהים מחוץ למבנה או לרכב, הייתה אחד הצעדים הראשונים והבולטים ביותר שלו, שנועדו "להחזיר את הצבא למסלול" לאחר תקופה שבה חלו הקלות משמעותיות בהופעה החיצונית.
הפקודה הייתה חלק ממהלך רחב יותר שכלל הקפדה על גילוח, צחצוח נעליים וסגירת כפתורים. רפול נהג לומר ש"המשמעת היא אחת" - הוא לא האמין שחייל שיכול להתרשל בהופעתו האישית יהיה דייקן וממושמע בטיפול בנשק או בביצוע משימה צבאית. פקודת הכומתה הפכה לאחד הסמלים המובהקים ביותר של הגישה הזו, ולעיתים גם הועברה עליה ביקורת מצד חיילים שראו בה התעסקות בטפל. הוא דגל בתפיסה לפיה, משמעת בהופעה ובלבוש משליכה ישירות על המשמעת המבצעית והמקצועיות של החייל בשדה הקרב.
ומעשה שהיה כך היה: לפתע חרקה את בלמיה מכונית מהודרת, אלוף פיקוד הצפון, רפאל (רפול) איתן, הפשיל את החלון, הוציא את ראשו וגער בי: "חייל, למה הכומתה שלך לא על הראש". לא פחות מאשר הופתעתי מהשאלה הופתעתי מאוד מהשואל. מה לאלוף בצה"ל ולרב טוראי פשוט. עד היום רפול הוא שם נרדף למשמעת ברזל, אשר לאחר פרישתו, עם השנים, השגרה, ההרגלים, ה"סמוך", וה"יהיה בסדר" התרופפה. לא אחת ניתן לראות, גם כיום, חיילים לבושים ברישול, לבוש לא תקני. בכוונת מכוון אני נמנע מלייחד דיבור וכתיבה על חיילות.
עד היום אני לא מוצא תשובה לשאלת המפקד. ידעתי, בחוש פנימי, שכל הסבר שבו אנסה להצדיק את העדר הכומתה על ראשי יישמע כתירוץ, מה שעלול להבעיר את חמת המפקד ולגרום לו להעניש אותי לאלתר, בו במקום, ללא משפט, ללא שימוע, ללא סיכוי. הסמקתי והמהמתי ביני לביני גמגום. הסמקתי וגמגמתי ביני לביני המהום. מה יכולתי להגיד להגנתי? כיצד יכולתי לבאר ולהצדיק את העובדה שראשי יחף, ללא כמותה.
לימים, ככתב במוסף בילוי ופנאי של מעריב, הגעתי לראיין את רפול בביתו למדור שנקרא "בנעלי בית". נעלי הבית של רפול היו, כמובן, מגפיים. הוא הושיב אותי על בול עץ, התיישב על ידי, לא הציע כוס מים, לא כלום ונענה ברצון לשאלותיי. הזכרתי לו את האנקדוטה הזו, אבל הוא לא חייך. רציני, חמור סבר, בדיוק כמו שזכרתי את אשרת פניו הקבועה, המאפיינת ומייחדת אותו, הוא אמר לי את המשפט "תדע לך שמי שמזלזל בזבוב יזלזל גם בפיל". זה היה ראיון מוזר, מצחיק. רפול התייחס לשאלות בכובד ראש, בלי שמץ הומור. חד. תמציתי. יבש משהו. בול עץ.
וחשבתי אז כך: אולי גם אני הייתי, בשעתו, טריגר לפקודה שנתן מי שבאותה עת היה אלוף פיקוד הצפון ובשלב מאוחר יותר - רמטכ"ל, לפיה חלה חובה על חיילות וחיילים ללכת עם כומתה על הראש. וכיום, למוד, כמו כולנו, ניסיון רע ומר על אודות תוצאותיה הרות האסון של אי-הקפדה על חבישת כומתה (לרבות וירטואלית) לא רק של חיילים ומפקדיהם אלא גם בקרב הדרג המדיני, אני יכול להבין ולהזדהות עם הרציונל של רפול, כאשר פקד על חבישת כומתה, מהלך אשר בשעתו נתפס כגחמה אישית שלו ולימים, לאסוננו, למרבה הזוועה, נוכחנו לדעת מה קורה שמתרשלים בקלה כבחמורה.ברהם