יש משהו מסוכן יותר מפחד, דווקא מפני שהוא שקט, מצטבר ובלתי נראה כמעט עד בלתי אפשרי לזיהוי בזמן אמת. קוראים לו התרגלות. זוהי יכולת אנושית מופלאה שמאפשרת לנו לשרוד גם בתוך מציאות חריגה, אך באותה נשימה היא שוחקת לאט וביסודיות את היכולת להרגיש באמת.
כאשר אירועים שבעבר היו עוצרים מדינה שלמה הופכים לרצף עידכונים שמלווים את הקפה של הבוקר, כשהמתנה מתמשכת נעשית חלק מלוח השנה הלא רשמי, וכששמות, ימים וגורלות אנושיים מתחילים להיספר כמעט כמו נתונים, הנפש עושה את מה שהיא יודעת, היא מצמצמת מגע. לא מתוך אדישות, לא מתוך רוע, אלא מתוך עומס. כי יש גבול לכמה פחד, חרדה ותקווה אפשר לשאת לאורך זמן מבלי להיסדק.
הפסיכולוגיה מתארת זאת היטב: עייפות רגשית במצב חירום מתמשך. מצב שבו האדם ממשיך לתפקד, לקבל החלטות, להביע דעה, להתווכח בלהט, אך עומק הרגש הולך ונאטם בשכבות דקות של הגנה, שכבות שאינן נראות כלפי חוץ אך מורגשות היטב בפנים.
ומה שמגן על הפרט מתחיל לפגוע בחברה. חברה חיה זקוקה לאנשים שעדיין מסוגלים להזדעזע באמת, שלא מתרגלים למבט כבוי של מי שמחכה, שלא עוברים לסדר היום מול צעירים שנושאים על גבם משקל כבד מדי, ושלא מקבלים כטבעי מציאות שבה ההבטחות גדולות והזמן נמתח ללא סוף.
כאן מתחיל הבלבול המסוכן. עייפות רגשית נתפסת כחוסן, ניתוק כ"בגרות", וציניות כראייה מפוכחת של המציאות. המספרים מחליפים פנים, הסיסמאות מחליפות מחשבה, והצעקה מחליפה אחריות שקטה ועמוקה. אנחנו ממשיכים להתווכח על כיוונים, מהלכים ועקרונות גדולים, אך שואלים פחות ופחות. מה המחיר האנושי של כל יום נוסף? ומה קורה לחברה שמתרגלת לכך שכאב, אובדן והמתנה הם רק הרקע שבתוכו הכל מתנהל?
הסכנה הגדולה איננה המחלוקת, מחלוקת היא סימן לחיים, אלא הרגע שבו הכאב עצמו נעשה שנוי במחלוקת. כשהיכולת להזדעזע נתפסת כהגזמה, והרגש נדרש שוב ושוב "להירגע" כדי לא להפריע לתפקוד. אפשר להצדיק כמעט כל מחיר, להמשיך כמעט בלי לעצור, ולהתחיל לאט-לאט לוותר על מה שהופך חברה לאנושית באמת.
האתגר האמיתי שלנו אינו רק לשרוד את האירועים, אלא לשרוד אותם מבלי לאבד את היכולת לכאוב עליהם. לאחרונה, בביקור אצל חברים צעירים מאיתנו בגרמניה, שמענו על תופעה דומה, דור שלם שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, תפקד, בנה והתקדם, אך הפנים שלו עטפו שכבות של ריחוק רגשי שעברו בירושה. חברה שלמדה לחיות היטב, אך בזהירות מלהרגיש עד הסוף. לא כבחירה מודעת, אלא כתוצאה.
ומהדהד מזה מסר ברור, מה שמתחיל כהגנה הכרחית ברגעי קיצון עלול, עם השנים, להפוך לאופי לאומי. ביום שבו נתרגל לכאב, נמשיך אולי לתפקד, אבל נחדל מלהיות, מדינה במשפחת העמים שנרצה להשתייך אליה.