היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על טקסט אהוב במיוחד, מאת סופר מיוחד במינו, שכל סיפור או נובלה שלו פותחים עולם שלם של תובנות חדשות. את ההרהור והשיר וצילומים מנוף בולגרי מהורהר אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. היינריך פון קלייסט (1777-1811) הוא אחד הסופרים האהובים עלי, והנובלות שלו הן בעיני יצירות מופת וסוגה ספרותית כשלעצמה. כל אחת מהן מתארת אירוע טרגי ומציגה את הרגשות האנושיים כמו ציור נוף מדויק. בכל אחת מהן מתבונן קלייסט בטבע האדם, ביחיד ובקהילה, ובוחן את התשוקה האנושית ואת הערכים המוסריים שבתוכם היא מתלבטת, באופן המזכיר לי את כתביו של אריסטו. גם סיפור חייו של קלייסט הוא נובלה טרגית. אביו, שהיה קצין בצבא הפרוסי, מת כשהיה בן אחת-עשרה, ואמו מתה חמש שנים לאחר מכן. הוא עצמו גויס בגיל חמש-עשרה והיה קצין בצבא במשך שבע שנים. אחר-כך למד פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה ומדעי-המדינה. הוא כתב סיפורים ונובלות, שירה ומחזות, ולא זכה להצלחה, ונכשל גם בניסיונו להקים כתב-עת. רומן בן שני כרכים שכתב ולא יצא לאור אבד לאחר מותו. לפני מותו הוא כתב במכתב, שהוא רוצה ללמוד רק מוזיקה, משום "שבמפתח הבאס כלולות ההארות החשובות ביותר לאומנות השירה." נדמה לי שבכך השפיע מאוחר יותר גם על ניטשה ועל תומאס מאן. כשחברתו, שחלתה בסרטן, ביקשה ממנו לסיים את חייה הוא ירה בה, ואחר-כך ירה גם בעצמו. הנובלה 'מיכאל קולהאס', שהתפרסמה בשנת 1810, הפכה לקלאסיקה בספרות הגרמנית והעולמית, וגיבור הסיפור הפך מודל לתיאור של מאבק היחיד נגד העריצות הממוסדת. הנובלה מבוססת על סיפורו של הנס קולהאזה, סוחר גרמני שחי במאה השש-עשרה, שסוסיו הוחרמו באופן לא-חוקי על-ידי אציל סקסוני. לאחר שהשלטונות התעלמו מהמעשה, יצא הסוחר למסע נקמה באציל ובמדינה באמצעות חבורת פורעים שהרגו ובזזו והטילו מורא על המדינה כולה. קלייסט תמצת את הסיפור והתמקד בשאלה הפילוסופית-אתית של המאבק בין הצדק המוחלט לבין העונש שהופך לנקמה חסרת פרופורציה. הוא מתאר את המטמורפוזה שעוברת דמותו של הגיבור, אותו הוא מציג כ"אחד האנשים הישרים והאיומים כאחד בדורו. אדם בלתי רגיל זה עשוי היה עד לשנתו השלושים להיות מוחזק אזרח-מופת". לא קשה להזדהות עם גיבור הסיפור, כפי שחשתי בנעורי, שהופך קורבן לשעשוע אכזרי של אציל השולט במחסום דרכים, ופוגע ברכושו. האמפתיה וההזדהות גדלים כאשר אנחנו עוקבים אחרי הגיבור, המבקש צדק ופיצוי על הנזק, ומגלה שהשלטונות אינם מוכנים להתייחס לתביעתו. בשלב הזה בסיפור אנחנו יודעים שקולהאס צודק, ונגרם לו עוול נורא, ואיננו יכולים שלא לתמוך בזעמו ובצורך שלו לדרוש צדק. כעת העוול אינו רק הפגיעה בסוסים, אלא בכבודו של גיבור הסוסים, שהוויתור עליו פירושו ערעור המערכת המוסרית וההסכמים המובנים מאליהם שמאפשרים את קיומה של ציוויליזציה כלשהי. בהמשך הסיפור נקרע הקורא בין השאיפה לצדק לבין מסע הנקמה שחורג מכל עונש סביר והופך לאלימות בלתי-נסבלת, שבמהלכה מוותר הגיבור על רכושו ועל משפחתו, מגייס אנשים אלימים ובדרכו שורף ומשמיד כפרים ויישובים רבים, עד שהארץ כולה חוששת מפניו. הנובלה מסתיימת בהחזרת הצדק והסדר, לכאורה, למקומם. השליט מקבל את דרישתו של קולהאס למשפט צדק שבו ייענש העבריין ויפצה אותו על הנזק שנגרם לו, ובתמורה מסגיר קולהאס את עצמו בידיעה שיוצא להורג. קראתי את הנובלה הזו עשרות פעמים בחמישים השנים האחרונות, והסיום ה'נכון' שלה מעולם לא הניח את דעתי, ולא פתר את הקונפליקט שבין ה'צדק' לבין הרצון לנקמה, ונראה כמו פתרון כפוי, מעין דאוס אקס מכינה (האל במכונה), שמבקש להתיר את הסיבוך בעלילה הטרגית, שמעצם טיבה אין לה פתרון. לאחרונה נזכרתי במפגש קצר, במהלך עלילת הנובלה, בין מיכאל קולהאס לבין הכומר מרטין לותר, שבאותן שנים מרד בסמכות הכנסיה הקתולית וייסד את הכנסיה הפרוטסטנטית, הלותרנית. לותר ביקש להחליף את הממסד ההיררכי, הנוקשה והמסואב של הכנסיה הקתולית, בנצרות המבוססת על קשר ישיר בין המאמין לבין אלוהיו. אבל לותר, שבתחילת דרכו הטיף לפשטות וליושר, וסיכן את חייו כדי להילחם בכנסיה הקתולית, סירב לקבל את תמיכת מרד האיכרים במרכז אירופה, באמצע המאה החמש-עשרה, שהושפע מן המרד שלו, ובחר להצטרף לנסיכים, שסייעו לו לבסס את כוחו. גם קולהאס, כמו האיכרים המורדים, האמין שלותר רודף הצד והמהפכן יתמוך במאבקו ברשע. אבל לותר בגד באמונו והציע לו להיכנע לשלטונות, וקולהאס המאוכזב הסכים להקריב את עצמו למען הצדק. במפגש ביניהם הצדיק קולהאס את מעשיו בכך שהודח מן החברה. את הטקסט קראתי בספר 'שלוש נובלות' מאת היינריך פון קלייסט (הוצאת ספרים עם עוד, 1976). הנובלה 'מיכאל קולהאס' תורגמה בידי ישראל זרחי, אביה של המשוררת נורית זרחי. הטקסט הקצר הזה, שנאמר במפגש המקרי בין קולהאס ללותר, לא זכה לתשומת-לב יתרה, ונדמה לי שהוא מציע הבנה רחבה יותר של התייחסותו של קלייסט לטבע האדם. בטקסט הזה מסביר קולהאס ללותר מה גרם לו לנקוט בדרך כה אלימה והרסנית כדי לממש את הצדק. הוא מודה שמעשיו הם בגדר חטא, אך מאשים בכך את החברה: "המלחמה שהכרזתי על החברה היא חטא כל עוד שלא הודחתי ממנה, כפי שהעידות בי!" לאחר שלותר מטיל ספק בטענה זו, מסביר קולהאס מהי משמעות ההדחה. "'מֻדָּח", הֵשִׁיב קוֹלְהָאס, "הוּא הָאָדָם שֶׁנִּשְׁלְלָה מִמֶּנּוּ הֲגָנַת הַחֹק!'" לכאורה, זהו טיעון אתי. קולהאס טוען שחוקים ומוסכמות חלים רק על מי שהחוק מגן עליו, ואינם חלים על מי שהגנה זו נשללת ממנו. למעשה, זו טענה מורכבת על טבע האדם, שנולד עם נטייה טבעית לאנוכיות (מחוץ לפסיכופתים שהאנוכיות טבועה בהם ואינה ניתנת לתיקון), ואשר לאט-לאט מפתח אמפתיה, המאפשרת לו להתייחס לרגשותיהם של אחרים, ובכך ליצור תקשורת אנושית וציוויליזציה אנושית, המבוססת על הסכמים הדדיים. "הֲגָנַת הַחֹק" היא, לפיכך, מה שמאפשר ליחיד לוותר על האנוכיות הבסיסית ולממש את היכולת האמפתית שלו בתוך הקהילה האנושית. "הֲגָנַת הַחֹק" היא מה שמאפשר לקולהאס לפתח את האישיות המיוחדת שלו בקהילה בה הוא חי, בידיעה שקהילה זו מאפשרת לו להרפות מן האלימות הקדומה שמשמשת להגנה, ולהעניק אותה לחברה שבה הוא חי (תפישה זאת של קלייסט מרמזת גם על 'האמנה החברתית' של רוסו): "כִּי לַהֲגַנָּה זוֹ אֲנִי זָקוּק עַל מְנַת שֶׁאוּכַל לַעֲסֹק בְּשַׁלְוָה בְּמִשְׁלַח-יָדִי". "הֲגָנַת הַחֹק" היא, לדברי קולהאס, מה שמאפשר לו להיות חלק מן הקהילה: "יֶתֶר עַל כֵּן, מִמֶּנָּה אֲנִי נִמְלָט, עִם כָּל שֶׁרָכַשְׁתִּי לִי, לְחֵיק הַחֶבְרָה". ללא אותה הגנה אין לו ברירה אלא לשוב ולנקוט באלימות: "וּמִי שֶׁשּׁוֹלְלָהּ מִמֶּנִּי דּוֹחֲפֵנִי לִזְרוֹעוֹת הָאַלִּימוֹת שֶׁל פִּרְאֵי הַמִּדְבָּר, נוֹתֵן בְּיָדִי אֶת הָאַלָּה הַמְּגִנָּה עָלַי". בקטע הקצר הזה מתאר קולהאס את המטוטלת המוסרית שבין אלימות לבין חוק, בין צדק לבין נקמה, בין היחיד לבין הציבור. לכאורה, ניתן היה לסיים כאן את הנובלה, במסר המדגיש את חשיבותה של קהילה אנושית שיש לה הסכמים מוסריים, כאמצעי למניעת אלימות ואי-צדק. מדוע בחר קלייסט להאריך את הנובלה ולסיים אותה בקונפליקט טרגי המסתיים במות הגיבור? נדמה לי, שהמפגש הקצרצר והסתמי לכאורה בין קולהאס למרתין לותר הוא נקודת מפנה בסיפור, שמשנה את משמעותו באופן קיצוני. ייתכן שגיבור העלילה אינו מיכאל קולהאס אלא מרתין לותר, ושהנובלה הזו היא למעשה אלגוריה על המהפכה הגדולה ששינתה את מהות הנצרות ואת הכוחות הפוליטיים באירופה. כמו קולהאס, גם מרטין לותר נאבק תחילה למען האמת והצדק, אך לאחר שהכנסיה הקתולית מגיבה כלפיו, כצפוי, בחרם ובמלחמה מקיפה, הוא בוחר במרד אלים שסוחף את המדינה כולה ומאוחר יותר נמשך במלחמות דת באירופה. בניגוד לרעיונות היפים והטהורים בגד לותר באיכרים שתמכו בו כדי לזכות בתמיכה פוליטית. למרות שקרא עברית ותמך בהגנה על היהודים, מאוחר יותר הפך לאנטישמי קיצוני והטיף לפגיעה ביהודים. נדמה לי, שהנובלה הקצרה של קלייסט מתארת את המאבק הפנימי הנעוץ בטבע האדם, בין טוב לרע, ואת הסכנה שברדיפה קיצונית אחרי הצדק, ועם זאת היא גם מבקרת את הסכנה שבאידיאולוגיה הדתית, כאשר רעיונות תמימים ויפים יוצרים מערכת כוח היררכית ואלימה. מנגינת שיר החנוכה 'מעוז צור' לקוחה מאחד הכוראלים של לותר, שמאוחר יותר נוספה לו גם ההרמוניה של באך. לפני כשנתיים (6.2.24) כתבתי על סיפורו של מיכאל קולהאס, והזהרתי מן הנקמה בעזה, שעלולה להשכיח את הטבח ביישובי העוטף. חששתי מן השנאה והגזענות ותאוות-הנקם, אך לא העליתי בדעתי שתאוות-הצדק תוביל לרצח-עם (כמאה-אלף מתים), להרס מוחלט של עזה ולהשמדת האנושיות של הציבור הישראלי. כמו מיכאל קולהאס, שהיה מוכן למות למען הצדק, האנושיות הישראלית התאבדה מרוב חרדה ומרוב צדק.