השעה הייתה מאוחרת, ולפתע צלצל הפעמון בדלת. התקרבתי אל העינית, מנסה להבין מי טורח להגיע בשעה כזו. פתחתי בזהירות. בפתח עמד אדם שהכרתי היטב, אדם שסמכתי עליו, פנים רציניות מדי לשעה כזו. הוא לא נכנס מיד, רק שאל בקול שקט: "אפשר רגע?" כבר אז הבנתי שזה לא ביקור רגיל. הוא התיישב על קצה הכיסא בסלון, לא הוריד את המעיל, והניח על השולחן תיק דק.
שאלתי ישר, בלי הקדמות: "קרה משהו?" הוא הנהן בחיוב, אבל מיד הוסיף: "לא משהו שאתה צריך לדאוג ממנו. אנחנו עוקבים. הכל בשליטה." ניסיתי לדלות עוד פרט, להבין למה בכלל הגיע, אבל התשובות היו קצרות, בטוחות, מקצועיות. "אין התרעה. אין חריג. אתה יכול להיות רגוע." כשהוא קם ללכת שאלתי, כמעט באגביות, "אם צריך לעשות משהו, להיערך, להעיר מישהו." הוא חייך חיוך רחב, כזה שמגיע עם המון ניסיון. "ממש לא", אמר, "אם היה צריך, היינו אומרים."
הדלת נסגרה, הפעמון השתתק, והבית חזר לשקט. נשארתי עומד עוד רגע במסדרון, מקשיב לדממה, ואז חזרתי למיטה. בבוקר הטלפון התפוצץ. הודעות, שיחות, קולות. שום דבר לא היה בשליטה. כל מה שנאמר לי בלילה התברר כשגוי. האנשים שהיו אמורים לראות, לא ראו. אלה שהיו אמורים להתריע, שתקו. וכשניסיתי להבין איך זה קרה, שמעתי את אותה השאלה, חוזרת שוב ושוב, מופנית דווקא אליי, למה האמנת? מאותו רגע הבנתי, עד כמה קל לבלבל בין אחריות לבין תוצאה.
בלילה ההוא לא הייתי אדיש, לא התעלמתי, לא בחרתי להתעלם מסכנה. פעלתי כמו שכל אדם סביר פועל. הקשבתי למי שאמור לדעת. בדיעבד, זה תמיד נשמע אחרת. בדיעבד, כולם חכמים יותר. אבל באותו לילה, מול הדלת הסגורה והביטחון המקצועי שנשפך ממי שעמד מולי, לא היה לי שום כלי אחר מלבד האמון. וזה אולי הדבר הקשה ביותר להודות בו. לפעמים האסון לא נולד מהחלטה רעה, אלא מהסתמכות נכונה על אדם עם המון ניסיון שלא ראה והתרשל. בלילה של ה 7 באוקטובר, איש לא צלצל לראש הממשלה, איש לא צלצל לשר הביטחון. אם היו מצלצלים, אולי היו מקבלים הנחיה אחרת בתכלית. הסיפור ממחיש בדיוק את מידת "ההגינות", שבה נבחנת כיום אחריותו של הדרג המדיני לאירועי 7 באוקטובר.
נקודת המוצא לדיון חייבת להיות עובדה אחת, שאינה שנויה עוד במחלוקת. כל הדרגים המקצועיים הבכירים של צה"ל ושל השב"כ הודו בעיוורון. לא ברמז, לא בחצי מילה, אלא במפורש. הם דיברו על קיבעון תפיסתי, על שגיאה עמוקה בהבנת כוונות האויב, על ביטחון מופרז בהרתעה, ועל כשל חמור בזיהוי המציאות. אם מי שאמונים מקצועית, חוקית ומעשית על ראיית האיום מודים כי היו עיוורים. מתעוררת השאלה המתבקשת, מה לנו להלין על הדרג המדיני.
דרישה לא סבירה
ראש ממשלה במדינת ישראל אינו אמור "לראות" במקום מערכת המודיעין. הוא אינו מפעיל סוכנים, אינו מאזין לקווי תקשורת ואינו מנתח מודיעין גולמי. תפקידו להכריע על בסיס תמונת מצב שמוצגת לו על-ידי הגורמים שהמדינה הקימה, תקצבה והסמיכה בדיוק לשם כך. ההנחה כי הדרג המדיני צריך היה לחדור מבעד לעיוורון המקצועי של כל ראשי המערכת הביטחונית אינה הנחה של ממשל תקין, אלא פנטזיה רטרוספקטיבית שנולדה לאחר האסון.
מן החומר שנפרש שוב ושוב עולה תמונה ברורה. לא רק שלא נמסרה לראש הממשלה התרעה קונקרטית על מתקפה צפויה, אלא שנמסרה לו תמונה הפוכה. תמונה של יציבות, של ריסון חמאס, של שליטה מודיעינית, ושל היעדר כוונה למלחמה רחבת היקף. זו לא הייתה הערכה בודדת או הסתייגות שולית, אלא קונצנזוס מקצועי עמוק, מגובה בניתוחים, מצגות ודיוני הערכת מצב. מידע חריג, ככל שהיה, לא הוגדר כאיום, לא תורגם לאזהרה, ולא הוצג ככזה המחייב שינוי מדיניות או היערכות חריגה.
במצב דברים זה, הדרישה מן הדרג המדיני "להטיל ספק", "לאתגר את המערכת" או "לפעול בניגוד להמלצות" אינה דרישה סבירה. היא סותרת את כללי המשחק הדמוקרטיים. כאשר ראש ממשלה פועל בניגוד להמלצת הצבא, הוא מואשם בהרפתקנות; כאשר הוא פועל בהתאם לה, מאשימים אותו בעיוורון. זהו מלכוד בלתי אפשרי, שאינו יכול לשמש בסיס להטלת אחריות.יש לדחות את השימוש האוטומטי במונח "אחריות כוללת" כאילו קמה אחריות מוחלטת.
אחריות מיניסטריאלית איננה אחריות קוסמית. היא מחייבת קשר סיבתי בין מחדל לבין תוצאה. מקום שבו הדרג המדיני פעל בתום לב, בסבירות, ובהסתמך על הערכות מקצועיות שהתבררו בדיעבד כשגויות, האחריות אינה עוברת אליו בכוח הכאב הציבורי. אחרת, אין משמעות לאחריות מקצועית, ואין משמעות להודעות שניתנו על-ידי ראשי המערכת הביטחונית עצמם. דווקא משום חומרת האסון, אסור לוועדת חקירה או לשיח הציבורי לחפש אשמה במקום שבו היא נוחה לו פוליטית.
האחריות לאירועי 7 באוקטובר מצויה במקום שבו הייתה היכולת לראות, להתריע ולהיערך, והיא לא מצויה בלשכת ראש הממשלה או במוחו של שר הביטחון. ניסיון לגלגל את הכשל המקצועי אל הדרג המדיני איננו תיקון עוול, אלא שכפולו. המסקנה ברורה, כאשר כל הדרג הצבאי והמודיעיני מודה בעיוורון, אין בסיס מוסרי, משפטי או מוסדי להטיל אחריות על הדרג המדיני. ראש הממשלה לא נכשל. הוא הובל, בתום לב ובסבירות, על-ידי מערכת שלא ראתה.
מחדל מוכח
במדינה מתוקנת, האחריות נעצרת במקום שבו הראייה אבדה. היא לא ממשיכה הלאה רק מפני שמישהו חייב לשאת באשמה. מכאן יש לגעת במסקנה הנורמטיבית. ועדת חקירה ממלכתית אינה מוסמכת להמיר כשל מקצועי מובהק באחריות מדינית בדיעבד. המנדט שלה משתרע על בירור עובדות, כשלים ותהליכים, אך הוא נעצר במקום שבו הדרג המדיני פעל בסבירות, בתום לב, ובהסתמך על הערכות מקצועיות של כלל הגורמים המוסמכים.
בהיעדר התרעה קונקרטית, בהיעדרה של החלטה מדינית שגויה, ובהיעדר התעלמות ממידע מהותי, אין בסיס משפטי, מוסדי או חוקתי להטלת אחריות על הדרג המדיני. הרחבת האחריות מעבר לגבולות אלה איננה חקר האמת אלא שינוי כללי המשחק לאחר מעשה. היא פוגעת בעקרון ההבחנה בין אחריות מקצועית לאחריות שלטונית, מערערת את יסודות הממשל התקין, ומרוקנת מתוכן את עצם ההודאה בכשל מצד מי שהיו אמונים על הראייה וההתרעה. במדינה דמוקרטית, אחריות אינה תולדה של תוצאה בלבד, אלא היא תולדה של מחדל מוכח, מקום שבו המחדל הוא בוודאות של הדרג הביטחוני הרי שהאחריות איננה יכולה להיות של הדרג המדיני, שכל חטאו הוא ששם את מבטחו בדרג הביטחוני.
שבועות אחר כך, חזרתי בראשי לאותו הלילה, בו הפעמון בדלת שלי צלצל. לא מתוך געגוע, אלא מתוך צורך להבין, עמדתי שוב מול הדלת, בדמיון, מנסה לשחזר את הרגע שבו יכולתי כביכול לבחור אחרת. לא מצאתי אותו. לא הייתה שם נקודת הכרעה דרמטית, לא רגע של זלזול או עצימת עיניים. היה רק אדם שבא לדווח ממה שידע וראה, ואני זה שהיה אמור לעבד את זה להחלטה בשטח ולסמוך עליו. במחשבה לאחור, הבנתי שהטעות האמיתית לא הייתה בעצם האמון בו, אלא בהנחה הטבעית שלי שמישהו שאני סומך עליו אמור לראות ולהתריע. בלילה ההוא עשיתי את הדבר היחיד שכל אדם סביר יכול היה לעשות. הקשבתי למי שאמור היה להזהיר אותי והוא לא הזהיר. מה שקרה אחר כך לא שינה את זה. רק חשף עד כמה אנחנו מתקשים לקבל עולם שבו אסונות הם תוצר של מציאות שלא נראתה בזמן. תוצר של הסתמכות על אנשים.
בשתיים בלילה של 7 באוקטובר, איש לא צלצל לראש הממשלה. אילו היה מצלצל, אולי היה מקבל הנחיה אחרת. השאלה שנשארה תלויה באוויר הינה עדיין פתוחה, האם נמשיך לחפש אשמים, במקום שבו הכי קל לנו לכעוס, או שנעז להישיר מבט אל המקום שבו באמת כשלנו. המקום שבו הראייה אבדה. הוא המקום שבו מישהו פשוט התרשל בגדול ושם זה נגמר.