מדי מערכת בחירות חוזר אותו פזמון מוכר: עסקנים, פרשנים ותומכי מפלגות ממהרים לייעץ לאחרים - אל תרוצו לבד, לא תעברו את אחוז החסימה, תפגעו בגוש. העצה הזו מוצגת כמעשה אחראי, כמעט פטריוטי. אלא שבפועל, לא פעם היא מבוססת על דבר אחד בלבד: סקרי דעת קהל.
אותם סקרים שכבר מזמן הוכח כי הקשר בינם לבין תוצאות הבחירות בפועל הוא רופף במקרה הטוב. די להיזכר בדוגמאות בולטות: קאמלה האריס בארצות הברית, שהסקרים ניבאו לה תוצאות אחרות לחלוטין, או יצחק הרצוג בישראל, שברגע האמת גילה עד כמה תחזיות מוקדמות הן לעיתים משאלת לב יותר מאשר כלי ניבוי. סקרים אינם מדע מדויק; הם צילום רגעי, תלוי ניסוח, מדגם, ועיתוי - ולעיתים גם אינטרס. אגב בעבר הקרוב המייעצים לא להתמודד לא עברו בעצמם את אחוז החסימה.
אבל הבעיה עמוקה יותר. עצת ה"אל תתמודדו" אינה רק טקטית; היא פוליטיקה שמבקשת לצמצם את מרחב הבחירה של האזרח. היא משדרת לציבור: אל תצביעו לפי אמונתכם, אלא לפי פחדכם. אל תבחרו את הקרוב לעמדותיכם, אלא את זה שלכאורה "בטוח יותר". כך הופכת הדמוקרטיה מחשבון של ערכים לחשבון של אחוזים.
ולכן העצה שלי הפוכה לגמרי: אם אתם חוששים שמפלגה הקרובה לעמדותיכם לא תעבור את אחוז החסימה - הצביעו דווקא לה. לא מתוך מחאה, אלא מתוך אחריות. מפלגה שאינה רחוקה אידאולוגית מזו שהתכוונתם להצביע לה ממילא, ראויה להזדמנות. חיזוק שלה עשוי לשנות את המפה הפוליטית, להכניס קולות חדשים לשיח הציבורי, ולמנוע את אותה התכנסות עייפה סביב מפלגות גדולות שמתרחקות בהדרגה מהבוחרים שלהן.
פוליטיקה חיה ונושמת זקוקה למתח, לגיוון, לאומץ אזרחי. היא לא יכולה להתבסס רק על חישובי הישרדות של עסקנים. פעם אמר לי אבא אבן, באחת משיחותיי עמו: "בחור צעיר, בפוליטיקה בוחרים בין הבלתי רצוי לבלתי נסבל." המשפט הזה לא נועד להפחיד, אלא להזכיר אמת פשוטה: הבחירה תמיד מורכבת, ולעולם אינה מושלמת.
אבל בין הבלתי רצוי לבלתי נסבל יש גם אחריות אישית. האחריות לא להיבהל מסקרים, לא לוותר מראש, ולא לתת לפחד לנהל את פתק ההצבעה שלנו. דמוקרטיה אינה משחק ניחושים - היא הצהרה ערכית. ובבחירות, כמו בחיים, מי שפועל רק מתוך פחד - בדרך כלל מפסיד.