ועכשיו אל לב הצביעות. אי-אפשר לדבר על "מועצת אוקטובר" מבלי להזכיר את הורתה בחטא הוויזואלי. חברי הוועדה האזרחית, אלו שמטיפים לנו היום על "ממלכתיות" ועל "טוהר המידות", הגדילו עשות ועיטרו את דיוניהם בסמל המדינה - המנורה וענפי הזית. מדובר בשימוש שאינו רק חצוף ומטעה את הציבור, אלא נחזה להיות פלילי, בניגוד לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה. הניסיון לנכס סמכות ריבונית לגוף פרטי הממומן על-ידי תרומות ועמותות (כמו "ישראל 2050"), היה הונאה ציבורית מתוכננת. המטרה הייתה ברורה: לצרוב בתודעה שמדובר בגוף ממלכתי, כשבפועל מדובר במועדון סגור של פעילים פוליטיים ואנשי מחאה שסימנו את המטרה מסביב לחץ - ממשלת ישראל והעומד בראשה. השימוש בסמל המדינה לא היה מעידה אסתטית, אלא ניסיון מחושב להונות את הצופה התמים ולאחז את עיניו לחשוב שמדובר במוסד רשמי של המדינה. זוהי גניבת דעת ציבורית במסווה של דאגה כביכול לאמת. מי שמדבר על ממלכתיות, צריך קודם כל לכבד את סמלי הממלכה. מועצת אוקטובר עשתה שימוש בסמל המדינה בדיוניה ובחזות הציבורית שלה, משל הייתה גוף שלטוני. זה איננו עניין אסתטי, אלא ניסיון לייצר תחושת סמכות במקום שבו אין סמכות. גם אם נתווכח על הפרשנות המשפטית המדויקת, האינטואיציה הציבורית ברורה: אין לגוף פרטי זכות לנכס לעצמו את המנורה וענפי הזית כדי להיראות "כמו המדינה". ממלכתיות אינה תחפושת. היא מחויבות, גבולות, ואיפוק. ומי שצובע את הבמה בצבעי המדינה, ואז מאשים אחרים בפגיעה בממלכתיות, נשמע כמו אדם שגנב מדים ומטיף על משמעת. הפוסל במומו: מי כאן "פוליטי"? זעקת הקוזאק הנגזל של מועצת אוקטובר נגד הצעת הקואליציה להקמת ועדה לאומית-ציבורית (כזו שתורכב מאנשי ציבור ולא משופטים שימונו על-ידי נשיא בית משפט עליון לעומתי) היא שיא של אירוניה. הם מזהירים מפני "ועדה מטעם", בעוד שהם עצמם ניהלו את ה"חקירה" הכי מוטה שנראתה כאן. מבחינה מקצועית, זו לא הייתה "חקירה" אלא "איסוף עדויות סלקטיבי". הם ניהלו חקירה-בכאילו, ללא סמכויות שבחוק, ללא כללי ראיות, וללא חובת אזהרה - הליך שבו העדים נבחרו בקפידה כדי לאשש תזה קיימת, לא כדי לאתגר אותה. הטענה המרכזית שמפיצה מועצת אוקטובר היא שהיוזמה להקים ועדה לאומית ציבורית היא ועדה פוליטית. אלא שכאן בדיוק נחשפת הבעיה: גם אם יש חשש מפוליטיזציה במנגנון הפריטטי שמקדמת הקואליציה, אין למועצת אוקטובר מעמד מוסרי להוביל את המלחמה הזאת. שלוש נקודות בסיסיות מפרקות את הטיעון שלה:

• ההרכב - מי שבונה גוף מחקרי או חקירתי ורוצה אמון ציבורי, חייב לאזן. מועצת אוקטובר לא נולדה מאיזון, אלא מהזדהות. היא נבנתה סביב עמדה פוליטית מובהקת כלפי הממשלה והנהגתה.

• ההליך - חקירה נמדדת לא רק במה שהיא אומרת, אלא במה שהיא מוכנה לשמוע. כששאלות נשאלות כדי לחזק תזה קיימת, ולא כדי לברר - זה איננו בירור, זו בניית כתב אישום.

• המסקנות - כשהשורה התחתונה נכתבת מראש, הדיונים הופכים לקישוט. והציבור יודע לזהות מתי הוא מקבל תהליך שמחפש אמת, ומתי הוא מקבל תהליך שמחפש הכרעה פוליטית.

בסוף, מי שמזהיר מפני "ועדה מטעם", צריך לשאול את עצמו איך נראתה הוועדה שלו. התשובה לא נעימה: היא נראתה בדיוק כמו מה שהוא מאשים בו עכשיו. המאבק האמיתי: לא חקירה, אלא מונופול יש כאן עניין עמוק יותר, והוא חורג משמות הוועדות. מועצת אוקטובר אינה רק מתנגדת למתווה של הקואליציה. היא מתנגדת לעצם הרעיון שהחקירה תתקיים מחוץ למסגרת שהיא עצמה בנתה. במילים אחרות: היא מבקשת מונופול על "האמת", ומתקשה לשאת תהליך שאינו בשליטתה או בשליטת אנשים החושבים כמותה כאילו הם המדינה - יצחק עמית. כשהיא דורשת ועדה ממלכתית, לא תמיד ברור אם זו דרישה לממלכתיות, או דרישה למסלול שבו היא מצפה מראש לתוצאה הנכונה מבחינתה. וכשהקואליציה מנסה לייצר מנגנון חלופי, גם אם שנוי במחלוקת, התגובה היא זעקה על פוליטיזציה. כך נראית תחרות על שליטה בנרטיב, לא תחרות על בירור העובדות. הממלכתיות היא מבחן כפול מי שבאמת מבקש ממלכתיות צריך לעמוד בשני מבחנים פשוטים: האחד, להימנע מהתחזות לממלכה באמצעות סמלים, שמות ותפאורה. השני, להימנע מהפיכת אסון לאמצעי בקמפיין מתמשך. כאן בדיוק מועצת אוקטובר נכשלת. היא מדברת בשם הציבור, אבל מבקשת לנסח את פסק הדין במקומו. היא דורשת תהליך נקי, אבל מקדמת הליך שסובל מהטיה מובנית. והיא מבקשת להיתפס כמוסד, אחרי שהתנהגה כקבוצה פוליטית. ולכן, כשהיא מטיפה כעת על ועדה "פוליטית", היא לא משכנעת. היא בעיקר מזכירה לציבור את מה שהציבור כבר ראה: החמאה מרוחה על הראש, ולמרות הקור בחוץ העסק רק מתחיל להתחמם.