חוק ועדות חקירה, אשר נחקק בשנת 1969 קובע שנשיא בית המשפט העליון ממנה את חבריה, ואילו הממשלה קובעת את כתב המינוי המשרטט את גבולות החקירה. הקמת ועדת חקירה מוגדרת כזכות של הממשלה (ולא כחובה) אך חוסר הריסון של בית המשפט הפך עם השנים הרבה הוראות חוק שברשות להוראות שבחובה תוך שימוש חסר גבולות לטעמי בעילת הסבירות. כך אומר החוק: "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון... בהחלטה על הקמת ועדת חקירה תגדיר הממשלה את הענין שיהיה נושא החקירה... החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה, תודיע על כך לנשיא בית המשפט העליון, והוא ימנה את יושב-ראש הוועדה ואת שאר חבריה..." החוק נחקק ב 1969, בסמוך לתחילת כהונתו של מאיר שמגר בתפקיד יועמ"ש לממשלה ובמהלך כהונתו של שמעון אגרנט כנשיא בית המשפט העליון, שנים רבות לפני עידן "כל הארץ משפט" של אהרן ברק. ההשלכות של "כל הארץ משפט" (אהרן ברק) היו מרחיקות לכת, כי אם ידו של המשפט בכל, לא נותר מרחב נשימה לשתי רשויות המדינה האחרות. האיזון המחויב בין הרשויות מתערער, אמון הציבור במערכת המשפט מידרדר, ואת התוצאות רואה הציבור רק בשנים האחרונות כאשר התיקון הוא על סף הבלתי אפשרי, ותיקון חיוני שבוצע ביד גסה וחפוזה על-ידי שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה של הכנסת כשל, כאשר בכירי הבכירים של כוחות צה"ל במילואים מפיצים מכתבי סרבנות בנוגע להמשך התנדבותם למילואים, כמעט ללא התייחסות של צמרת צה"ל והפרקליטות הצבאית, אותה צמרת ופרקליטות שכולנו יודעים מאז ה 7.10 שלא היו המיטב של המיטב שמדינת ישראל הייתה יכולה להעמיד. במקביל התרחב הקרע האישי והמוסדי בין הממשלה ובין ובית המשפט העליון ונשיאו, משפטו של בנימין נתניהו שרבים (ואני בתוכם) סבורים שבנושאים מרכזיים אין בו כלום ושום דבר, מוסיף שמן למדורה, ובדיוק בנקודה זו עולה שאלת ועדת החקירה הממלכתית. על-פי החוק, הסמכויות מאוזנות, נשיא בית המשפט העליון בוחר את הרכב הוועדה, הממשלה קובעת את כתב המינוי. נראה פייר? רק לכאורה! ומדוע? כי על הרכב הוועדה שקבע נשיא בית המשפט העליון לא ניתן לערער ועל כתב מינוי שקבעה הממשלה אפשר לערער, ומי ידון בערעור (בפועל באמצעות עתירות לבג"ץ)? מי אם לא בית המשפט העליון אשר נשיאו קבע את ההרכב. מכאן ברור שבמצב של חוסר אמון מוחלט בין מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון ובין הממשלה, משתבש האיזון שנקבע בחוק, איזון המחלק את סמכויות ההקמה של ועדת חקירה בין נשיא בית המשפט העליון לבין הממשלה והעומד בראשה, תכלית החוק מאבדת את משמעותה, כי בסופו של דבר נשיא בית המשפט העליון יקבע את ההרכב ובית המשפט העליון יקבע את כתב המינוי. לא צריך להסכים עם נתניהו בהתנגדותו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך ראוי שנבין את המניעים שלו. נתניהו יימצא אחראי בכל מקרה, על-ידי כל ועדה, האסון קרה במשמרת שלו, הוא היה ראש הממשלה שנים רבות לפני האסון. אך גם כאשר אתה אחראי, השאלה היא עד כמה אתה אחראי. מנקודת מבטו (המשוערת) אין זה נכון להכניס את הראש ללוע הארי, אותו ארי שיקבע גם את הרכב הוועדה על-פי כוונת המחוקק, וגם את כתב המינוי בניגוד לכוונת המחוקק, כי נקודת המכוון של כזו ועדה תהיה נתניהו, נתניהו, נתניהו. יתרה מכך, ועדה כזו גם תחפש את המטבע מתחת לפנס. אין צורך להתאמץ ולחקור על-מנת להטיל את מלוא האחריות על נתניהו, ולכן, גם לעם ישראל היא לא תועיל.