ספרו של ארז מירנץ "דולדן", הוא רומן היסטורי מפתיע רחב-יריעה, המעמיד במרכזו מדינה בלקנית ספק מציאותית וספק דמיונית - פודראבה - אך כזו שנראית אפשרית ומוכרת באופן מטריד. הרומן מביא את סיפורו של נער רגיש ומופנם, החי בשלהי עידן הקומוניזם ובמעבר האלים והכאוטי לכלכלת שוק בשנות התשעים. ארז מירנץ בוחן את חוויית האזרח הקטן הנמחץ תחת אידאולוגיות מתחלפות, מוסדות שלטון אטומים וכוחות שאין לו שליטה עליהם. פודראבה היא מדינה שהיא בו-זמנית גם פנטסטית וגם ריאליסטית. יש לה היסטוריה, מנהיגים, מלחמות, קבוצות כדורגל, מוזיקאים וסופרים - עולם שלם הפועל במקביל למציאות המוכרת לנו. דווקא הבדיון המוקפד הזה מאפשר למירנץ להרחיק עדות, אך גם לקרב אותה: הקורא הישראלי עשוי לזהות בתיאורים אלה דפוסים מוכרים של שחיתות, אלימות ממסדית, ושל אזרחים החיים תחת תחושת חוסר אונים מתמדת. במובן זה, הרומן מתפקד גם כאלגוריה פוליטית לכל שלטון באשר הוא וגם ככתב אזהרה אוניברסלי. "כשחזר לעמדתו, מצא עצמו רץ ממכונית למכונית, כשאזרחים ממשיכים להגיע. אחרי שעה וחצי פסק השטף, והוא נשכב על השטיח מאחורי העמדה של נערי המזוודות. כך הרגיש סוף-סוף הקלה לכל הגוף. אם זה היה יכול רק להימשך עוד קצת, בבקשה, שוב התחנן למקור לא ידוע וביקש שכל זה ייגמר. וכשכולו היה שקוע בתפילה, לא הבחין בסגן המנהל המתקרב" (14). המנהלים והשולטים מתנהלים ללא הסבר וללא תקנון ברור, והאזרח נמחץ תחת שליטתם בלי להבין את הקודים של החברה שבה הוא חי. הדו שיח החברתי מתנהל בצורה בוטה וקשה: "הוא המשיך עד לחלון הראווה של חנות בגדים, שבתוכה איש בחליפה צעק על נערה שעמדה מאחורי הדלפק. דולדן הסתכל במוכרת הצעירה, בשערה הבהיר ובעיניה החומות. הוא נכנס לחנות והאיש השתתק. "מה אתה רוצה"? נעמד האיש ביניהם. "הכול בסדר כאן"? שאל דולדן ולקח צעד אחורה כדי שיוכל לחזות בפני המוכרת. "אל תתערב!" "אולי זה עניין למשטרה?" "תעוף מהחנות שלי!" צעק האיש, רדף אחריו החוצה ואיים שאם יתקרב לשם שוב, הוא יגרום לו לבלות לילה שלם במעצר." ( עמוד 14)

סחרחרת אירועים ללא שליטה

גיבור הספר, דולדן, נסחף אל תוך סחרחרת של אירועים שאין לו שליטה עליהם: עלילת ריגול, מאבקי שלטון, אהבה מסכנת חיים, והישרדות יומיומית בעולם שבו הכללים משתנים ללא הרף. הוא חי במציאות קפקאית מובהקת, שבה המנהלים והשולטים פועלים ללא הסבר, ללא תקנון ברור, והאזרח נדרש לציית מבלי להבין את הקודים של החברה שבה הוא חי. תחושת המועקה הזו עולה היטב בקטעים שבהם דולדן קורס פיזית ונפשית תחת עומס הדרישות, ומתחנן, כמעט בתפילה, שמישהו - מקור לא ידוע - יעצור את המנגנון הדורסני שסביבו. "השיר הזכיר לו גם את היום שבו נתלה הרודן. המחנכת שחררה אותם מוקדם. כשיצא לרחוב ראה אנשים רעים ושוטרים ולא ידעו אם להצטרף לחגיגה או להמשיך לנסות לשמור על הסדר. בכל מקום נפתחו בקבוקי משקאות שלא הכיר. הוא שמע את צווחות האושר של כל שכבות העם, שרק אתמול סרו למרותו של צודקו (השליט), וחש ברגשות האיבה ותאוות הנקם הימי-ביניימית כלפי ראשי השלטון לשעבר, תאווה שנעלמה די מהר. דולדן ופדיוב צפו בתלייה עם אביהם, והיו בטוחים שעכשיו אימם תחזור, ומעכשיו יוכלו לנשום, ללכת ברחוב בשקט ובביטחון. העתיד הקרוב מאוד יהיה הכי מתוק שאפשר, ושום דבר לא יעצור אותם. למרות זאת, התלייה דכדכה אותו והוא לא ידע למה. עתה ראה מאחורי המאפייה אנשים מתגודדים עם שקיות בידיהם. הוא חשב על צעדי הצנע שנקט הנשיא החדש. רוטנוב (השליט החדש) טוען שהוא עושה זאת, כדי להחזיר את החוב הלאומי, שגרמו לו הכלכלנים המרקסיסטים של השלטון הקודם" (עמוד 22). ההשוואה לפרנץ קפקא אינה מקרית. בדומה ליוזף ק’ מ"המשפט", גם דולדן אינו יודע מי מושך בחוטים של חייו, מדוע הוא נענש, או כיצד יוכל להיחלץ מן המבוך. הדיאלוגים הבוטים, האלימות הסמויה והגלויה, והאיום המתמיד של מעצר, היעלמות או מוות - כולם יוצרים מציאות שבה תחושת הבחירה נשללת מהאדם. הפתרונות למשברים הם כמעט תמיד אלימים: תליית שליטים, נקמה המונית, חילופי משטר שאינם מביאים גאולה אלא רק אכזבה חדשה.

הזיכרון ההיסטורי והטראומה הקולקטיבית

אחד הממדים החזקים ברומן הוא עיסוקו בזיכרון ההיסטורי ובטראומה הקולקטיבית. דולדן חי בצל זיכרונות של בני משפחה שנהרגו במאבקים אזרחיים, תחת שלטון העריץ הקודם. ההיסטוריה אינה עבר סגור, אלא כוח פעיל שממשיך לעצב את ההווה. גם כשהרודן נתלה וההמונים חוגגים, התחושה אינה של שחרור אמיתי, אלא של ריקנות ודכדוך. התקווה לעתיד "מתוק" מתנפצת במהירות אל מול צעדי צנע, שחיתות חדשה ומנגנונים ישנים בלבוש אחר. במציאות כאוטית, שבה אין לאזרח שליטה על חייו, הוא מאבד שליטה ואינו יודע אם הוא חי במציאות ממשית או במציאות בדיונית. אין משמעות לחייו, כי אין לו שליטה עליהם במדינת "פודראבה". ההומור המקאברי אומר אז שרק בקבר, סוף-סוף ניתן לחיות: "דולדן ניגש למעלית העובדים, שם עזר לאבאדו לסחוב ארגז כלים, סולם וחבילה של נורות. "אתה יודעע איפה הכי טוב לחיות?" שאל אבאדו. אבל לא נתן לו שהות לענות: "בקבר". (עמוד 23) דולדן חי את החיים כמת חי המהלך עלי אדמות, ואינו יודע אם הוא חי את חייו שלו, או שהוא חי חיים של מישהו אחר. המציאות מנוכרת לו, אנשים סביבו מנוכרים אליו, והוא חש זר לעצמו. במתח שבין השלטון הצבאי לבין הנהגת הכנסייה, מוצגת הדת כמפלט אחרון בעולם נטול פשר. האזרחים שבים לכנסייה כילדים המחפשים חיק אם, אך גם שם אין ביטחון מוחלט: כוהני הדת עצמם חוששים מן השלטון ומנסים להגן על חלקת האלוהים המצומצמת שנותרה להם. האמונה אינה גאולה, אלא ניסיון נואש להיאחז במשמעות כלשהי. "בניגוד לזמנים שבהם תמונותיהם של צודקול, לנין, מרקס ואנגלס מילאו את הרחובות, בשנים האחרונות הגיעו לכנסייה מתפללים רבים, ולא רק בימי החגים המסורתיים. המתפללים נראו לו כמו ילדים שחזרו לחיק אם שנגזלה מהם. הוא פתח ספר תפילה, העמיד פנים כמתפלל והצמיד את אזניו לתא הווידוי". (עמוד 73)

המאבק בין המשטר הצבאי לבין הכנסייה

כוהני הדת חוששים גם הם מן השלטון, והם מנסים לשמר את חלקת האלוהים שלהם: "הכומר ניגש לדולדן וסימן לו להסתלק משם. בדרך החוצה התבונן באיקונה של פטרובנה, שבמאה השש עשרה עונתה ונרצחה בידי גדוד יאניצ'רים. הוא ניסה לעשות מה שזכר כהצטלבות והסתלק לתוך אולם התווך הראשי. בדרך לעבודה תמה מי הוא אותו האיש שדיבר בתא הווידוי במקום הכומר" (עמוד 74). לצד הממד הפוליטי והקיומי, "דולדן" הוא גם סיפור חניכה והתבגרות, רומן רומנטי והרפתקה פיקרסקית. הנרטיב הרומנטי, בדגש על מוזיקת הגל החדש של שנות השמונים, מעניק רגעי חסד ונוסטלגיה, אך גם הוא נמחץ תחת כובד המציאות. בת הזוג נעמי חווה דחייה וניכור כמי שמעזה לחרוג מן הטעם התרבותי השולט, והיצירה עצמה מוצגת כמעשה חתרני בעולם שמקדש את החדשנות הריקה מתוכן. ככל שהעלילה מתקדמת, המציאות הולכת וסוגרת על דולדן. הוא נשלח להכשרה בקסרקטין מחניק, מקבל איומים ישירים על חייו ועל חיי משפחתו, והמרחב העירוני עצמו נדמה ככלא - הבתים "כופתים" אותו אליהם, והזיכרון היחיד של חירות מצוי בילדות, בטבע הפתוח שכבר איננו. ההומור המקאברי של הרומן מגיע לשיאו באמירה ש"הכי טוב לחיות בקבר" - רק במוות, לכאורה, יש שחרור מן המנגנון: החיים הופכים בהדרגה לקסרקטין צבאי, וככל שחולף הזמן האדם מאבד שליטה על חייו, כי רצונו לשרוד: "רידג'א נתן לדולדן סכום כסף שיחזיק את משפחתו למשך כמה חודשים, והורה לו לומר להם שהוא נוסע לסלובניה להביא להם עוד. אחר כך פקד עליו לארוז ציוד לתקופה ארוכה ושלח אותו להכשרה בקסרקטין מחניק באזור טאלוויס". (126)

המציאות כמבוך, החיים כבית כלא

המציאות הולכת וסוגרת על דולדן, ויש תחושה לא פעם שהוא נמצא במבוך שהוא בית כלא שסוגר עליו מכל העברים. נדמה כאילו הבתים קושרים אותו אליהם, והוא אינו חופשי עוד: "בשמונה בבוקר קם והלך לאורך רובע אושי המהודר. הבתים כאילו כפתו אותו אליהם. מעולם לא הבין שמבנים יכולים להיראות כך ולגרום לו להרגיש ככה." (156) הוא נזכר בילדותו בעולם של טבע פתוח, של עצים, של נהרות. הוא זוכר את תחושת החירות הזאת, שנגזלה ממנו ואינה עוד. הוא מתמכר לתחושה הזאת של גן העדן של הילדות: "הוא רק רוצה להתמסר לתחושה ולהירדם בתוכה לנצח, גם כשהוא יודע שהוא עלול להירצח בשנתו". גם בת הזוג שלו נעמי חווה התנכרות למעמדה כיוצרת. "זה לא מה שאתה חושב", אחזה בידו וסיפרה לו שכאשר הגיעה לעיתון והואשמה בארכאיות על הטעם שלה במוזיקה ובספרות, על העזתה לכתובעל ספרים שיצאו לאור לפני יותר משנה, על מוזיקה משנות השמונים של המאה העשרים ועל ספרות מחתרתית שכתבו ידידיה". ( (191) המציאות הולכת וסוגרת על דולדן: "יש לי שתי משימות בשבילך" הודיע רידג'א, אם לא תעשה, אני לא רק אשלח אותך לכלא לכל החיים, אני גם אעלים את שאר המשפחה שלך. אימא שלך כבר תמות גם ככה". (212). דולדן נקלע למאבק נגד השלטון, ולא ברור בחר בדרך הנכונה או הימר על עתידו ועל חייו.

ארז מירנץ בין מציאות לדמיון

ארז מירנץ, מחזאי וסופר ישראלי, מביא אל הרומן את ניסיונו בהצגת מאבקים, הישרדות ומציאות פוליטית מורכבת. אף שפודראבה היא מדינה פיקטיבית, התחושה היא שהאירועים המתוארים אירעו במציאות, ובו בזמן לא אירעו כלל. זהו כוחו של הספר: היכולת לטוות עולם בדיוני שעולה על כל דמיון, אך משקף באופן חד ומכאיב את המציאות שלנו. לסיום: „דולדן" מציע תובנה פסימית אך מפוכחת: לא משנה מהי צורת השלטון - קומוניזם, קפיטליזם או כל אידאולוגיה אחרת - האזרח הקטן עלול תמיד להימחץ תחת גלגלי ההיסטוריה. הרומן סוחף בקצב מסחרר, אך כל הבטחה לאור מתחלפת במהרה בחשיכה מחודשת. זהו ספר מטריד, חכם ורב-שכבות, שממשיך להדהד זמן רב לאחר הקריאה, ומזמין את הקורא לשאול לא רק על גורלו של דולדן - אלא גם על גורלו שלו בתוך הקרוסלה שאינה עוצרת. מחזותיו של ארז מירנץ הוצגו, בין השאר, בתיאטרון צוותא, בתיאטרון הלאומי "הבימה" ובפסטיבל ישראל. האקדח המעשן נמצא בספר, והוא צפוי לירות בכל מערכה. הכותב ארז מירנץ טווה את החוטים של העלילה, למסכת מפותלת של מאבקים ויצרים אפלים, ומכיוון שפודראבה היא מדינה פיקטיבית גם המציאות המתוארת בספר זה עולה על כל דמיון.