מה עושים כשעומדים מול מבוי סתום בחיינו הפרטיים או הלאומיים? יהודה ערב לבנימין ועכשיו צופה בבעתה כיצד השליט המצרי הכניס אותם למלכודת ועומד לקחת מאיתם את בנימין. האם בנה של לאה יוותר על בן רחל, יהודה יוותר על ישראל, או במונחים עכשוויים, האם היהודי יוותר על הישראלי?
הנאום המופתי של יהודה עשיר בעומק פסיכולוגי. הוא מבין שיש לשליט המצרי רגישות בנושא האב הזקן. אך יהודה מדבר גם לדורות הבאים. השנים שחלפו מאז מכירת יוסף לימדו אותו (ואת אחיו) שאין עתיד למשפחה ללא שני ענפיה יחד, שהיהודי זקוק לישראלי ולהפך.
חלומות יוסף היו "המדריך הפנימי" של בית ישראל, אם להשתמש במונחים הקשורים לתורתו של הפסיכואנליטיקן יונג. בית לאה אמור היה להכפיף עצמו לרעיון הלאומי שייצג יוסף. מכירת יוסף הייתה ויתור על החלום הלאומי והתכנסות בסקטוריאליות זועפת בתחרות על השאלה, מיהו הבן הנבחר.
לנוכח השליט הזר המאיים לפגוע במשפחה, נשכחת המחלוקת, וכולם מתאחדים. יוסף מוביל את אחיו להשלמה ופיוס בעודו מסתתר מאחורי מסכה. המשימה תושלם כשייצא מהשמלות המכסות ויחשוף את זהותו. הנה הראייה הכפולה שספר בראשית מחנך אליה: בעומק האירועים הגלויים, פועם זרם מעמקים חזק יותר מהקצף שעל פני המים הסוערים של המציאות. מי שעומד מול יהודה והאחים, הוא לכאורה מלך מצרי, אבל בתוכו חי ופועם מלך עברי, בעל החלומות.
בעומק החלומות השונים בספר, שוכן חלום מקיף יותר שחלם זקננו אברהם על ירידת צאצאיו מצרימה כמשפחה כדי לצאת משם כעם בדרכו למולדת הישנה. החזון הזה הניע במשך דורות את חלום שיבת ציון בכל דור ודור: "בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". חלום לא רק במובן של משאת נפש וכיסופים, אלא זרם מעמקים היסטורי הדוחף את המציאות לתכליתה ואת עמנו לתכליתו ולמקומו הטבעי בארצו. זאת, נגד כל הנאבקים בנו בלילה הארוך שקדם לתחייתנו:
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". גם אם ניוותר בבידוד נצחי וכוחות אדירים ייאבקו בנו, נזכור ש"קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ", והשחר יעלה. "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר./ הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!", כך אלתרמן ב"שמחת עניים" שכתב בעצם ימי מלה"ע השנייה, שעה שגרמניה הנאצית נמצאה בתנופת ניצחונות. הוא למד מזקננו אברהם לצפות בעומק הקטסטרופה לגאולת ישראל.
יש פה שיעור היסטוריוסופי גדול, שספר בראשית מלמדנו. אנחנו יכולים לפעול בכוח רצוננו, להתמודד עם האירועים המתגלגלים לפתחנו הפרטי והלאומי, אבל מתחת לפני השטח פועלים כוחות היסטוריים גדולים ועמוקים יותר, שבפרספקטיבה ארוכת טווח יוצרים תמונה אחרת ומשמעותית מזו שתיארנו לעצמנו.
מתי אפוא הזמן להתוודע? מתי הזמן שבו אפשר לפרוץ את זרם האירועים המתגלגל, ולהוריד את המסכות לקראת ההתוודעות האינטימית של אח עם אֶחיו? עכשיו. כשיוסף נוכח לדעת שיהודה, בשם כל אחיו, מוכן למסור את נפשו על אחיו בנימין ולהיות עבד במקומו - ברגע שבו כלו כל הקיצים והוא נוכח בחרטה הכֵּנָה על מכירתו. אי-אפשר להתאפק יותר והוא מתוודע אל אחיו.
יוסף לומד גם הוא, שלא רק האחים אשמים במכירתו, אלא לו עצמו חלק בדבר, בשל הנרקיסיזם הנערי, המחשבה שהכול סובב סביבו, ורצונו לדחוק את הקץ וללחוץ את אחיו לקיר. הוא מבין שלא היריבות בין לאה לרחל עמדה במוקד הסכסוך, אלא היריבות בינו ובין אחיו, שגם הוא טיפח והוסיף שמן לאש השנאה. והנה עומד לפניו יהודה ומייצר תיקון: הוא מוכן למסור נפשו על בנה של רחל.
"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". נשים לב מתי מתרחשת ההצלה: כשכלו כל הקיצים, כשנראה שאין תקווה, כשממול עומד נציג האימפריה החזקה בעולם. כיצד מגיעה ההצלה? באמצעות מסירות נפש, בהבנה שיש ערכים השווים יותר מחייו של אדם; הישועה מגיעה בהכרה של יהודה, שכדי להציל את המשפחה ואת החזון האברהמי, עליו לוותר על עצמו, על פרטיותו, למען הכלל. כך, לנגד עינינו, הולך ומתגבש המודל האידיאלי של מלכות ישראל, שאין לה מצד עצמה כלום, אלא כל כולה למען העם, בענווה עמוקה כלפי התפקיד החשוב של הנהגת כלל ישראל.
וכשיוסף מתוודע אל אחיו הוא אומר לאחיו הנדהמים: "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים!" אני נשלחתי הנה כדי להציל אתכם, "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". חשבתם שנפטרתם ממני, אבל בעצם מעשיכם פעלתם להגשים את החלומות, מבלי לדעת זאת. ולא רק את חלומות יוסף פעלו להגשים, אלא את החלום בה"א הידיעה של זקן זקנם, מיסד אומתנו, שנאמר לו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם"; כדי להוריד את משפחת יעקב מצרימה לתקופת אינקובציה ברחם האימפריה הגדולה של תקופתם, ומשם להיוולד ביד חזקה ובזרוע נטויה כעם היוצא לחרות בדרכו אל הארץ המובטחת.
יעקב כבר יצא פעם אחת לגלות מפחד אחיו האדום. אבל עכשיו מדובר במשפחה המורחבת. לכן, רגע לפני שהוא יורד מצרימה לראות את בנו, אלוהים מעודד אותו לא לחשוש לרדת למצרים, "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם", בית יעקב ייהפך שם לעַם ישראל. ואז מבטיח לו האל: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". טמונה פה הבטחה נוראה, היא שעמדה לנו ולאבותינו: לא רק העם יורד לגלות, גם האל בא עמו.
22 שנים התאבל יעקב על מות יוסף; והנה לנגד עיניו, קם בנו ועלה מן המתים ויחד אתו עלה גם אביו מבור חייו, "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". כעת בית ישראל שלם שוב ומוכן לניסיון הגדול מכל, הגלות. עכשיו, כשחלומו הנורא של אברהם מתחיל להתממש, ובית יעקב הולך ונבלע ברחם המצרי, נותר זמן קצוב לעוּבָּר העברי עד שישלים את ימיו וייוולד. בזמן הזה יעשו אבותינו מה שעשינו בכל הדורות: יתרמו לחיזוקה ושגשוגה של הארץ המארחת. המצרים מצדם יעשו לנו מה שעשו אומות רבות בהיסטוריה, תוך התכחשות לתרומתנו: שעבוד והרג ולאחר מכן גירוש.
אבל אנחנו יודעים, שלא רק המצרים פועלים בשטח, ממש כשם שלא האחים פעלו לבדם - "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם". עמוק מתחת לקצף האירועים המסובבים את ההיסטוריה, מאחורי המסכות ומעבר למסכי החדשות, פועל החלום שדוחף אותנו זה אלפי שנה. "היינו כחולמים".