חגי סגל בחר בשם לספרו החדש המכיל לכאורה סתירה. היתכן כי בן-גוריון החילוני הסוציאליסט ידור בכפיפה אחת עם המשיח או ישוחח עם מי שהוא חשב לא פעם כאחד "האשמים" בעובדה שעדיין אין לנו מדינה? מכל מקום בכריכה הקדמית רואים את דב"ג עומד על ראשו כשהוא מוקף בחולות המדבר ובכריכה האחורית ניתנו מספר פסקאות המתמצות את כוונת המחבר. עוד נשוב אליהן. בדף הבא מביא סגל ציטוט מדברי דב"ג משנת 1949 בעת מפגש עם אנשי רוח: "אני מרוצה להגיד לכם מראש: אינני מדבר מתוך צניעות, אינני איש צנוע, אבל לא עלתה מחשבה זו על דעתי – מה תהיה דמותי ההיסטורית. הדבר היחיד שהניע ומניע את כל חיי הוא: מה דמות האומה העברית, האם תתקיים האומה העברית ומה תהיה דמותה?". כלומר סגל מניח את שאלת המשיח בנגב – פתוחה. הספר חולק ל-10 פרקים וכולל הערות ומקורות וכן מפתח. בכריכה האחורית ניסו העורכים לתמצת את הספר כולל כמה פרטים ביוגרפיים על חגי סגל יליד 1957. בפסקה הראשונה נאמר כי לאחר חשיפת מסמכים מהארכיון שעדיין לא ראו אור מתברר כי היה לו יחס מורכב ליהדות התפוצות וקרבה מפתיעה לאישים כמו המשורר א.צ. גרינברג, ואפילו למנחם בגין. העורכים מטעם ההוצאה לאור קבעו כי התנ"ך היה קוד ההפעלה של דב"ג והוא חש כבוד לתלמידי חכמים. זאת ועוד, סגל, לדעת העורכים, כותב את הספר מעמדת "מבקר נלהב" ומתוך דפי הספר עולה דמותו של המנהיג באור שלא הכרנו עד כה – כמי שמציע פיוס לאומי ולשותפות גורל בימי מלחמה. האם זו כוונתו האמיתית של הסופר? זאת יתברר בהמשך.

על ירידתו ל"שדה בוקר" למשך שנתיים ומסירת תפקידו למשה שרת הסכים בן-גוריון לתת ראיון "לניו-יורק טיימס" ונימק את רצונו לחיות במדבר כצורך לשקט, לקריאה מעמיקה ולעמוד פנים אל פנים מול הטבע הפראי הקדמון כפי שיצר הבורא. דב"ג בחר להיקבר בשדה בוקר ובכך "המשוגע לנגב" נתן קריאת כיוון לנוער הישראלי לרדת דרומה וליישבו. באחרית ימיו טען שאין "לרדת אל הנגב" אלא "לעלות" אליו. סגל, מדמה את דב"ג למנהיג אשר רואה ביונים העפות מעל קברו את משמעות פסוק מישיעהו והיא: שיבת ישראל לארצו. הסופר מתחיל בתיאור קצר של המקום כיום, את הקיבוץ, סדרי חייו, על חקלאות מתקדמת ומטע קטן של זיתים ועל שכונה חדשה, המיועדת ל-40 משפחות הנבנית בסמוך לאחוזת הקבר. גם כאן, סגל מזדקק לנביא ירמיהו בתארו את ההינתקות של דב"ג מהחיים הפוליטיים ב 1953 ("מי יתנני במדבר מלון אורחים") ואת שמתאר אלתרמן בשירו שפורסם ב"דבר" בחורף 1953, על הליכת המנהיג דרומה: "פונה והולך אני אל ירכתי הסדנה". סגל ביקר באתר, התרשם ושמע מהמדריכה הראשית בצריף בן-גוריון שהם לא עוסקים בהנצחה אלא במורשת. והמורשת היא - יישוב הנגב עד אילת. הבנייה והחלוציות התמזגו בהערכתו לבונה המקדש שלמה המלך אשר תפילתו לדעת דב"ג היא יוצאת דופן. פעם הכריז שהוא אינו הולך לבית הכנסת אלא שלוש פעמים בשנה "לרגל הכרח פוליטי." עוד סובר סגל כי דב"ג קידם את הקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה וכן היה שותף לכל ההכרעות הצבאיות בשנתיים ששהה בשדה בוקר. יהושע כהן, שליווה אותו מטעם הקיבוץ סיפר כי דב"ג נהג לישון שלוש שעות בלילה והקפיד על ההליכה היומית בת 7 ק"מ. דב"ג קבע בעצמו את מקום קבורתה של פולה בשנת 1968. המקום שנבחר היה מלא הוד קדומים ומרוחק מכל ציוויליזציה. המדרשה שהוקמה בהמשך, ביוזמת דב"ג, הפכה "למורשת בן-גוריון" והוא ציפה שהמוסד החדש ימזג את רוח אוניברסיטת אוקספורד (בירת המדע) עם יבנה (בירת המחשבה היהודית) בנגב. סגל מפרט בהמשך את פגישותיו עם מדריכי המכון ומתאר בהערצה את כוחו של דב"ג בתיעוד בכתב של כל צעד בחייו: יומן, מכתבים, קריאת ספרים בארבע שפות ומלחמה בלתי פוסקת ביריבים בבית (הימין ומפ"ם) ובחוץ (האו"ם, וארצות ערב).

נפסח עתה על שני פרקים - "ראש ממשלת ישראל נגד יהודי התפוצות" ומסע הבחירות של משיח צדקנו" ונציץ בפרק על סודות המדינה. סגל מגולל את פרשת חזרתו של דב"ג מהנגב לירושלים כשר ביטחון. דב"ג עסק בשיפור ההגנה על יישובי הספר והציע בשלהי 1955 לכבוש את עזה. משה שרת חשש מתגובת העולם ודב"ג זלזל בו וקרא כנגדו: "או"ם שמום." השרים קיבלו את דעת שרת ודב"ג דחה תוכניתו לכיבוש עזה עד שנת 1956 – "מבצע קדש". בשנים האחרונות בשדה בוקר הקפיד דבג על כתיבת נאומיו הארוכים והיה משנה ומתקן וסובל "מייסורי כתיבה". סגל מצא בארכיון בן-גוריון טיוטות ל"הגדה" של פסח שכתב בן-גוריון בשנים 1955 – 1958 עבור חברי שדה-בוקר. למרות עיסוקיו הרבים החליט ראש הממשלה לכתוב עבור החברים הגדה הומוריסטית לחג הפסח והקפיד לכנות אותה "אגדה" כחילוני וכמי שתפיסתו הייתה אז סוציאליסטית מובהקת. באגדה של דב"ג מופיעים שר החוץ א' בווין, ראש הממשלה נ' צ'מברליין, והרמטכ"ל מ' דיין. בקטע מהאגדה רומז דב"ג, במיוחד לאחר הרצח במושב פטיש, על רצונו לסלק את מצרים מסיני ואולי אף לספח חלקים ממנו למדינה הצעירה. בהגדה לא הוזכר שם שמים ומלוא התהילה ניתנה למדינה שהקים ולחלוצי הנגב. בשנת 1958 כתב עבור חברי הקיבוץ את הגדת העשור. אין שם עשר מכות ואין שם ניסים אלא כתב הלל לצה"ל, לחלוצים. לדעתו אין המדינה זקוקה לנס – הנס נעשה והמדינה קמה. הנס היה לדידו: "הרוח החלוצית שפעמה בלב בוניו והכרת השליחות ההיסטורית שהפעילה את העושים".

פרק זה רווי חוויות נעורים שעיקרן היה התנגדות הורינו לבן-גוריון ומדיניותו. ניתן למנות כאן, החל משנות הארבעים, אירועים כמו הפגזת אוניית הנשק "אלטלנה"... החל משנות הארבעים, אירוע "אלטלנה", פגישותיו עם אלדד שייב, התייחסותו למנחם בגין, והיכרותו עם יהושע הכהן, איש האצ"ל לשעבר, שהיה בהמשך למאבטח האישי בשדה בוקר ועם עוד כמה דמויות בולטות בראשי אצ"ל ולח"י. אין ספק שהביטוי "בן-מוגיון" (הניתן להתפרש כמוג לב וגם כמוקיון) שהמחתרות הדביקו לבן-גוריון נועד להציגו גם "כליצן פוליטי" וגם כמוג לב במאבק נגד הממשל הבריטי והערבים.

סגל פותח פרק זה בהשוואה בין מנחם בגין לבן-גוריון לאורך 15 שנות שלטון מפא"י הראשונות. יתר על כן סגל מוצא דמיון בשמותיהם הפרטיים הדומים לשמו של המשיח שיבוא ושניהם ריתקו את קהל המאזינים. רוב החומר המוצג בפנינו מתבסס על ארכיון המדינה, ארכיון בן-גוריון והעיתונות היומית שמאל וימין. פרשת אלטלנה המשיכה להעיב על יחסי שני המנהיגים. שניהם לא בחלו בהצגת היריב כ"היטלר יהודי". גם המחלוקת הפנימית שהתרחשה בארץ בעת הדיונים של "ועדת פיל" הוכיחו כי בגין רצה "מקסימום" ולא מוכן היה להתפשר ואילו דב"ג מוכן היה להתפשר גם על החלוקה שהותירה ליהודים 17 אחוז בלבד. המחלוקת הועמקה בכל הקשור "לסזון" עת בן-גוריון עודד הלשנה והסגרה לטובת המדינה שבדרך. כ-10 חודשים שיתפו פעולה בתקופת "תנועת המרי" עד לפיצוץ במלון "המלך דוד" שעורר מרד קטן בשמאל כנגד אצ"ל ולח"י ושיתוף הפעולה בין ההגנה למחתרות נפסק. בגין לא פסק לשדר מהמחתרת את נאומיו חוצבי הלהבות כנגד הסוכנות היהודית וכנגד העומד בראשה. המדינה קמה וכבר בראשית הדך עמדה בפני מחלוקת – הסכם השילומים עם גרמניה. בגין הוביל את מאבק מפלגת "חירות" כנגד ההסכם ואמר שהוא מוכן למות כדי לסכלו. בן-גוריון ניצח עם תאוריית "גרמניה האחרת" ובגין הפסיד במערכה על דעת הקהל. לאחר מבצע סיני בגין אמר לבן-גוריון "ישר כוח" ונראה קורן מאושר. בן-גוריון, שהיה מאושר הכריז על מלכות ישראל השלישית ואף ציטט גיאוגרף יווני קדום על זכותנו על האי טיראן. ברם לחץ המעצמות חייב את דב"ג לסגת לאחר הניצחון המזהיר ושוב בגין יצא כנגדו וכינה את ראש הממשלה בשם "שר הנסיגה וההפקרה" תוך שהוא מזהיר את תושבי הנגב מחזרת מצרים לגבול. העימות עם "חרות" נמשך. בן-גוריון הכריז בכנסת כי בחירי המפלגה, ובראשם חיים לנדאו, פיארו ושיבחו את היטלר והעמידו אותו לדוגמה. משפט קשה זה נמחק מפרוטוקול הכנסת. עד שנת 1969 החליפו השניים מכתבים ארסיים באמצעות חיים גורי, כתב עיתון "למרחב". בינתיים שקע בן-גוריון במלחמה כנגד לוי אשכול, הקים את רפ"י, ואף התקרב רגשית לבגין לאחר שסיפר לו על הערכתה של פולה ז"ל לעמדתו, התנהגותו ומנהיגותו. ההכנות למלחמת מנע, מלחמת "ששת הימים", קירבה בין השניים עד כדי חיבוק משותף במקלט הכנסת בעת הפגזת הלגיון על ירושלים. סגל משווה בין שני המנהיגים ומסביר: בגין אשר התמנה לראות הממשלה בשנת 1977 ופרש בשנת 1983, הסתגר בביתו תשע שנים עד פטירתו ואילו בן-גוריון, היה ראש ממשלה כ-15 שנה לסירוגין. בן גוריון זכה עם פטירתו לטקס לאומי מרשים ואילו לווית בגין הייתה עממית. בשתי הלוויות לא נישאו הספדים ושני האישים לא הותירו ביוגרפיה מפורטת של תקופת שלטונם. לשניהם היו הישגים בתחום הצבאי, המדיני ובהרחבת שטחי מולדת. הישגיו של בן-גוריון ידועים ובגין חתם על הסכם השלום עם מצרים, זכה בפרס נובל לשלום ויזם את "מבצע שלום הגליל". סגל טוען כי כיום, רוב אזרחי המדינה רואים בשניים "אבות מייסדים" ומסכימים כי ממשלת אחדות בין השניים הייתה מביאה הישגים נוספים. בסיום פרק זה עדיין נותרה השאלה – באיזו מידה השפיעו יחסי האיבה/שנאה בין השניים על ההחלטות המרכזיות בישראל לפחות עד שנת פטירתו של דב"ג. נראה שהסופר נוטה לעמדה שהשניים, שהיו בעלי כושר מנהיגות ייחודי, ידעו להפריד, בעיקר בעתות משבר, בין האישי לאינטרס הלאומי וחברו לתקופות קצרות לשותפים.

סגל מתעמק בפרק זה ביחסי בן-גוריון ואורי צבי גרינברג. הראשון העריץ את שירתו ואורח חייו הצנוע והשני התפעל ממנעד עשייתו וממנהיגותו. עד שנת 1925 שימש כדובר תנועת הפועלים כולל כתבות אוהדות לחלוצים ב"דבר" והערצתן הבלתי מוסתרת (כמו של דב"ג) ללנין. אט אט החל להתרחק מתנועת העבודה ומהחלוצים, אותם כינה "סנבלטים" והתקרב לתורתו של ז'בוטינסקי. רבים החלו לקרוא לו "נביא" והוא שבר ימינה והקים את מחתרת "ברית הבריונים" שהייתה לאם כל המחתרות הימניות. סגל מרבה בפרטים על דרכו השירית-פוליטית ומחדד את ההבדלים בין הנביא (אצ"ג) לבין המלך, (דב"ג). בוויכוחים במוסדות כינה אצ"ג את דב"ג "דיקטטור ואילו דב"ג לפי דברי סגל: "ההערכה הגדולה... לאצ"ג הותכה לאנרגיית זעם". אחרי רצח ארלוזורוב התחדדו היחסים בין ברית הבריונים לבין מפא"י. השלושה שהועמדו לדין נמנו עם הארגון שהתבסס על מאמרים שנכתבו כנגדו על עסקת השחרור של יהודים אמידים מגרמניה הנאצית ב 1933. אצ"ג אף כינה כינוי גנאי את "שר החוץ" של הסוכנות בשם – "ערלוזורוב". לשיא הקיצוניות הגיע אצ"ג בשירו על חברי משמר-העמק שנכנעו לטרור הערבי והוא, אף כבן-גוריון, לא יצא בריקודים בלילה בכ"ט בנובמבר 1947. לאחר הקמת המדינה חדל מלתקוף, התגאה בצבא ישראלי ובגבולות המדינה והיה במקום השני אחרי בגין ברשימה לכנסת. סגל מרחיב בסיפורים על פעילותו המועטה בכנסת אך מדגיש את פגישותיו ביחידות עם דב"ג. סגל אף טוען כי אצ"ג תרם לרעיונו של דב"ג לכבוש את סיני באמצע שנות החמישים. אצ"ג התקרב מעט לסגנון חזונו של דב"ג והכרעתו בדבר מעבר הכנסת לירושלים ובראשית שנות השישים תמך בעמדת בן-גוריון בכל הנוגע "לפרשה". שניהם זכו לכבוד רב בכנסת לאחר פטירתם (אצ"ג נפטר שמונה שנים לאחר מות בן-גוריון) והתואר המשורר הלאומי נשאר מחובר אליו. קצת לפני מותו טוען סגל שבן-גוריון חיפש את קרבת המשורר וכתב לו שיברך ה' את אלו העושים למען ארצנו הקדושה ואת עמו הנבחר והקדוש בדמו. את שניהם דימה דב"ג ככאלה שעשו ועושים (במעש) לארץ-ישראל.

נפסח כעת על פרק בשם "קרבות אגרוף בחוג לתנ"ך" שהוקדש רובו ככולו ליחס האמביוולנטי של דב"ג לתנ"ך, את מאמציו ללמוד ממנו לקחי עבר, להופכו לתוכנית מדינית וכל זאת במפגשים וחידונים וויכוחים עם מיטב חוקרי התנ"ך באוניברסיטה ועם הארכיאולוגים הבכירים. עם סיום פרק זה חש הקורא כי בן-גוריון בהחלט היה רוצה לדמות עצמו לאחד מגיבורי התנ"ך ובמיוחד לבונים הגדולים, לכובשי השטחים, למסלקי הטומאה מבית המקדש ולמנהיגים שהיה להם שיג ושיח לא רק בארצם אלא ברחבי המזרח התיכון. נתרכז בפרק האחרון שהוא מעין סיכום לגבי דמותו המורכבת של המנהיג הישיש וזאת, מזווית עינו של סגל. טקס יום הולדת ה-80 היה לטקס התפייסות עם העם, יריבים פוליטיים והדגשת העשייה החלוצית בדרום. לוי אשכול, ראש הממשלה אחריו, נמנע מלהופיע בטקס הלוויה (1973) לאחר שאב"ג הציק לו והפך אותו לאבק פוליטי. בצוואתו הורה בן-גוריון שאין לקרוא על שמו לא רחוב ולא בניין ולא כלום משום שהוא רק מילא "את חובתו האזרחית" ברוח שכר מצוה – מצווה, סירב לקבל פרסים רבים ובהם כמובן פרס ישראל. סגל מעריך את יכולתו של בן-גוריון לעמוד במחיר הקשה של מות חיילים למען השגת היעד – הקמת המדינה. הוא העריך לפי כותב הביוגרפיה שלו מיכאל בר זוהר, כי במלחמת 48 יפלו כ-60 אלף חיילים ובמציאות נפלו 6,000, אחוז אחד מסך כלל האוכלוסייה היהודית עם פרוץ המלחמה. לדעת סגל הייתה זו תכונה נדירה של דב"ג להתמודד עם כוחות חזקים ממנו (הבריטים, האו"ם, מדינות ערב) בהנחה והוא אף חתר במודע לחיכוך עמם. העלייה ארצה הפכה עבורו משימה מרכזית שאין לסגת ממנה בכל מחיר. הוא סבר כי אמונה זו עמדה במשברים עד שנת 1939 עת החליטו הבריטים שלא תקום בארץ ישראל מדינה עברית, רק מדינה דו-לאומית. מלחמת העולם השנייה טרפה את הקלפים ותוכניתו להגן על זכות המדינה העברית כולל אחיזה בנשק כנגד הבריטים – נדחתה והעולם כולל המדינה שבדרך, נרתמו למאבק בנאציזם. בשנות הארבעים התכונן להכרזת המדינה על-אף שקציני הצבא ויועציו הקרובים סברו שאין הזמן מתאים לכך. אף על-פי כן לא הסכים לפנות את יישובי הנגב הצפוני לירושלים, דרש לאחוז בשטח המדבר בכל הכוח על-אף שהוזהר על-ידי בריטניה. היה לו ברור שתתחיל עקב ההצהרה על הקמת המדינה, פלישה משבע מדינות ערב. סגל קובע כי החלטותיו לא נשענו על הערכות אסטרטגיות ומודיעיניות כי אם על חזון חצי נבואי בדבר השיבה לארץ מולדת ובכוחה של אמונה בדבר יכולת היישוב על נשקו הדל, לעמוד בפני צבאות סדירים תוך תשלום עצום בחיי אדם.

בגיל 60 ערך דב"ג לעצמו סמינר ולמד מן היסוד את הערך "צבא ומדינה" וזאת בעזרת הזמנת מפקדים ולוחמים לביתו. הוא הגיע למסקנה שהמדינה צריכה "צבא עממי" ולא "מקצועי" כפי שהמליצו כמה מהמומחים שהוזמנו לביתו. בכל אותן שנים הספרים היו מסד חייו והוא קרא בשפות המקור את אפלטון, דון-קיחוטה ושפינוזה. המשורר נ' אלתרמן סגד לו וביום הולדתו השבעים וגם השמונים, כינה אותו "דחפור". המציץ בפתק בו רשם אב"ג את סדר יומו לאחר שהתפטר, מופתע מיכולתו האינטלקטואלית של בן-גוריון שהתחילה משעה תשע בבוקר ונמשכה בקריאה וכתיבה עד 10 בערב ללא הפסקה. כך למשל, למרות שהואשם במדיניות טרנספר כלפי הערבים מלוד, מרמלה ומערים מעורבות אחרות, קבע הפרופ' בני מוריס, (מבכירי ההיסטוריונים החדשים), תוך שהוא מגן על "הזקן", כי – "אי השלמת הטרנספר הייתה טעות". חגי סגל אף מחמיר בסוגיה זו וקובע כי אילו הדבר היה תלוי בבן-גוריון ורצונותיו, הרי אסון הפליטות הערבית היה כבד עוד יותר. יתר על כן בן-גוריון לא ראה "בדמוקרטיה" את משאת נפשו ונמנע מלהכניס מושג/מילה זה למגילת העצמאות. הוא העריך יותר את בניית ארץ-ישראל בידי יהודים מאשר את הדמוקרטיה. קביעה זו של סגל מסתייעת על ספרו על הביוגרף תום שגב. הספר מסתיים במאמר שכתב בזמנו סגל לעיתון "מקור ראשון" – סיפור פגישתם לכאורה של בגין ובן-גוריון בגן העדן, הדנים על-רקע צעדיה הראשונים של ההפיכה המשטרית אליבא דהשר לוין וביבי. כלומר, לפני טבח שבעה באוקטובר. המאמר נכתב כמחזה לשניים ומתמודד על השאלות המרכזיות בחיי האומה. סגל מעלה שוב את טענת בגין לעובדה שאב"ג סירב להכין חוקה והסתפק בעקרונות "מגילת העצמאות". בגין תקף את בן-גוריון שהוא ראה בביטחון עניין מעל לדמוקרטיה ומעל למערכת השיפוט. בן-גוריון התגונן וטען שהוא לא רצה את שיטת הבג"ץ אלא תמך בשיטת "חבר המושבעים". על-אף "שהמחזה לשניים" נכתב כסטירה, הוא מציג יפה את ההבדלים העקרוניים בין השניים לגבי אירועים בעבר ולגבי החברה הישראלית העכשווית, המשוסעת עקב התקדמות המהפכה השיפוטית.

ד"ר אבי שילון כתב ביקורת על הספר שהתפרסמה במרשתת ואני מרשה לעצמי להדגיש בשינוי קל, כמה נקודות שהוא העלה. בן-גוריון המתואר בספר אינו הדב"ג האמיתי (בניגוד לכותרת המשנה של הספר) והוא "מגויס" על-ידי סגל לצד הימני של המפה הפוליטית. הספר נכתב מתוך רצון לפייס אך בשמאל התנגדו למהלכים אלה, והאשימו אותו בגירוש הפלשתינים ובאפליית המזרחיים. עם חלוף הזמן ואחרי המלחמות, זכה לכינוי "הזקן", שאיחד את חלקי העם בהערצתם אליו. כמוני כד"ר שילון, הצבעתי על כמה אי-דיוקים שנפלו בספר אך מאידך מומלץ מאוד על קריאתו ואף פירטנו כמה פרקים מרתקים. דומה שסגל פחות מדי הסתמך על ביוגרפים אחרים, שעשו עבודה ראשונית כמו תום שגב, אניטה שפירא, יוסי גולדשטיין ועוד. חגי סגל עושה מאמץ לחבר בין אישיותו הפרגמטיסטית-ברוטאלית של אב"ג והמשתמש במושג "צור ישראל", חילוני המגייס את התנ"ך והמסורת לטובת מדיניות כוחנית כלפי הערבים ואי סובלנות כלפי יריבים פוליטיים – בהשוואה לז' ז'בוטינסקי ומ' בגין שהסתייעו בחזונם בביטוי "בעזרת השם", עוקצים את בן-גוריון שנמנע מקבלת חוקה וכיבד יותר את צה"ל ופעולותיו, עיתים אף הבלתי חוקיות, מאשר את פסיקת בג"ץ. ד"ר א' שילון אף הרחיק לכת ורואה במסר המרכזי של הספר רמז לרצונו של חגי סגל להגן בדרך כלשהי על בנימין נתניהו.