כאשר אין הנהגה שיש לה מושג בניהול מדינה, אין לה גם יכולת להציב סדר יום חיובי. אין רפורמה כלכלית, אין חזון ביטחוני, אין תוכנית חברתית. במקום זה נשאר רק דבר אחד, שליטה על התודעה. ושליטה על התודעה מתבצעת לא דרך האמת, אלא דרך הרעש. האמת חסרת חשיבות. הרעש מעורר שאלות. הרעש מחייב מבט. הרעש מניע, הרעש סוחף.
לכן הפצצת הכנסת בחקיקה איננה ביטוי של חריצות פרלמנטרית, אלא של מצוקה פוליטית. זהו מסך עשן שמחוקק. ככל שמתרחשת רעידת אדמה ציבורית, כמו ראיון עם פלדשטיין, כך קצב החוקים עולה. לא כדי לתקן, אלא כדי להציף. להציף את הזירה, להטביע את הסיפור המסוכן בתוך עשרות סיפורים קטנים, כל אחד מהם מעורר ויכוח, זעם או בלבול.
זו טכניקה מוכרת מעולמות של לוחמה תודעתית. אתה לא חייב לנצח את האמת, אתה רק צריך לגרום לה להיעלם בתוך עומס. כאשר עובר חוק אחד, התקשורת רצה לשם. כאשר עוברים חמישה, היא כבר נאלצת לבחור. כאשר עוברים חמישה עשר, היא מתפרקת. הציבור מאבד יכולת לעקוב, להתמקד, להבין מה באמת קורה.
וכאן נכנסת הציניות העמוקה. הפרשה של פלדשטיין היא מסוכנת משום שהיא נוגעת בליבה של השיטה. בקשר שבין כסף, כוח, נאמנות, וחסינות. זה סיפור שאם נותנים לו להעמיק, הוא מאיים לא על שר כזה או אחר, אלא על מבנה שלטוני שלם. לכן חייבים להקיף אותו ברעש. לכן בדיוק באותן שעות מופיעות הצעות חוק, יוזמות חירום, תיקונים דרמטיים. לא כי הם דחופים, אלא כי הם רועשים.
אבל יש כאן גם מגבלה. רעש מחזיק זמן מוגבל. הציבור אולי עייף, אולי מבולבל, אבל לא טיפש. כאשר כל יום מנסים להבעיר שריפה אחרת, נוצר דפוס. ואנשים מתחילים להבין שלא מדובר ברצף של משברים, אלא במנגנון שמייצר אותם. ובדיוק כאן הסכנה למערכת. כי ברגע שמבינים שהחקיקה אינה נועדה למשול אלא להסיח, הכנסת מפסיקה להיראות כמו רשות מחוקקת, ומתחילה להיראות כמו אולפן ליצירת רעשים. כמו לוח בקרה מלא ספינים.
מערכת כזו יכולה להחזיק זמן מה. היא יכולה לשרוד על עוד חוק, ועוד כותרת, ועוד הסחת דעת. אבל היא לא יכולה לייצר אמון. ומדינה בלי אמון, גם אם היא מלאה בחוקים, היא מדינה ריקה ממשילות. ובסופו של דבר, השאלה היחידה שבאמת מאיימת עליהם היא לא מה עוד יעבור בכנסת השבוע, אלא מתי הציבור יפסיק להתרגש מהרעש ויתחיל לשאול מי מפעיל את המכונה, ולמה.