אין זה סוד שמדינת ישראל מצויה בעשורים האחרונים במשבר חברתי, זהותי ומשטרי מתמשך. הקרעים בין דתיים לחילוניים, בין אשכנזים למזרחים, בין מרכז לפריפריה ובין קבוצות בעלות רקע כלכלי ותרבותי שונה, אינם עוד מחלוקות שוליות אלא סדקים מבניים המאיימים על הלכידות הלאומית. השיח הציבורי, אשר זכה לכינויים כגון "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", משקף תחושת אי-צדק עמוקה וחוסר שייכות של חלקים נרחבים באוכלוסייה. מדינת ישראל הוקמה ככור היתוך של גלויות, אך בפועל תהליכי ההתיישבות והפיתוח יצרו היררכיה מרחבית וחברתית. בעלי אמצעים התרכזו במרכז הארץ, בעוד חסרי האמצעים הופנו למעברות וליישובי ספר. גם החזון של פיתוח הנגב, אשר זוהה עם דמותו של דוד בן-גוריון, לא לווה במדיניות ממלכתית עקבית ומעודדת, והפך לסמל יותר מאשר למנוע לשינוי אמיתי. הנגב לא יושב כראוי. אוכלוסיית הגליל מונה כ-1,532,108 תושבים, מתוכם כ-791,338 יהודים (51.7%) וכ-740,770 ערבים (48.3%). החלוקה בגליל בין יהודים לערבים היא כמעט שווה. מבלי להשמע גזעני, ספק אם זה חזון ההתיישבות של המדינה היהודית של בן-גוריון. בגליל יש נוכחות ערבית משמעותית לצד יהודית, בעוד שבנגב, רובו לא מיושב, יהודים מהווים רוב עם מיעוט בדואי גדול. נזכיר כי כ-73% מהאוכלוסייה במדינת ישראל הם יהודים. הכתובת על הקיר היא אחת. זה רק ענין של זמן, אם לא נעצור ונדאג לפיזור של האוכלוסייה היהודית בכל חלקיה של מדינת ישראל, החלוקה תיווצר מעצמה, הפערים יגדלו והמשבר יתדפק על דלתו של הדור הבא אחרינו ביתר שאת. מדינת ישראל היא מן המדינות הצפופות בעולם המערבי, אך הצפיפות מרוכזת בעיקר בגוש-דן ובמרכז הארץ. אזורים אלו סובלים מעומסי תחבורה קיצוניים, יוקר מחיה גואה ותחרות חריפה על קרקע, דיור ותעסוקה. מנגד, הגליל והנגב, המהווים חלק ניכר משטח המדינה, מאופיינים בצפיפות נמוכה, תשתיות חלקיות ומיעוט הזדמנויות כלכליות. פער זה אינו רק בעיה תכנונית אלא שורש לאי-שוויון אזרחי מתמשך. תחושת ההזנחה בפריפריה והעומס במרכז מזינים זה את זה ויוצרים מערכת לא מאוזנת. מצב זה מחייב חשיבה מחודשת על מבנה המדינה, חלוקת הסמכויות והאופן שבו מתקבלות החלטות לאומיות.

תפיסה פדרלית מודרנית

רשימה זה מציעה שינוי מבני עמוק שמעתיק מודלים ממשטרים דמוקרטים אחרים בעולם דוגמת ארצות הברית. מבלי לפגוע באחדות העם, מוצע לחלק את מדינת ישראל ל-12 אזורים אוטונומיים, שכל אחד מהם יישא באופן סמלי את שמו של אחד משנים-עשר שבטי ישראל. אין מדובר רק במהלך סמלי בלבד, אלא בתפיסה פדרלית מודרנית שמטרתה לחזק זהות אזורית, אחריות מקומית ושוויון בפיתוח. כל אזור יהווה חבל ארץ מוניציפלי אוטונומי, בעל סמכויות נרחבות בתחומי תכנון, חינוך, תרבות, פיתוח כלכלי ושירותים אזרחיים. הממשלה תמשיך להחזיק בסמכויות הליבה: ביטחון, יחסי חוץ, מטבע וזכויות יסוד. מבנה זה יאפשר התאמה טובה יותר של מדיניות לצרכים מקומיים, תוך שמירה על ריבונות לאומית יהודית אחת. עם זאת, בכדי לעודד בפועל פיזור אוכלוסייה יהודית והגירתם של תושבים יהודים מן המרכז ליתר האיזורים שאינם מאוכלסים כיום, יש לערוך שידוד משטרי מוניציפלי אמיתי. כדי להפוך את הגליל והנגב למוקדי משיכה אמיתיים, מוצע מנגנון תמריצים ברור: פטור מלא ממיסוי ישיר ועקיף למשך שבע השנים הראשונות ליישובים חדשים או לאזורים שיוגדרו כאזורי פיתוח בגליל ובנגב. לצד זאת, תידרש השקעה בתשתיות תחבורה, חינוך, בריאות ותעסוקה, באופן שיאפשר איכות חיים שאינה נופלת מזו שבמרכז. לא עוד ססמאות ריקות והקמת משרדי ממשלה אלא חקיקה ממשית ושינוי מבני משטרי מיידי. העיקרון המנחה הוא שוויון בין אזוריה השונים של המדינה ויצוג שלהם במערכת אישרור החוקים לצד העדפה מתקנת אמיתית של האיזורים שלא פותחו כראוי ואף הוזנחו. לא עוד "פריפריה" הנתמכת מהמרכז, אלא אזורים שווי מעמד, בעלי יכולת למשוך אוכלוסייה, הון אנושי והשקעות בזכות יתרונותיהם הייחודיים.

60 נציגים

המשבר החוקתי והפוליטי בישראל הוא תולדה של המציאות הבעייתית שמתוארת לעיל. הוא רק יחריף. הוא נובע, בין היתר, מריכוז כוח חקיקתי בידי רוב בכנסת ומעימות מתמשך בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. כדי להתמודד עם מצב זה, מוצע על הקמת בית נבחרים עליון, הסנהדרין, לצד הכנסת הקיימת. הכנסת תמשיך לפעול במתכונתה הנוכחית, עם 120 חברים ותהליך חקיקה מקוצר של שתי קריאות בלבד אך כפוף לאישור הבית העליון שייקרא "הסנהדרין", בדומה במעמדו לסנאט האמריקני, אך מותאם למציאות הישראלית. הסנהדרין יורכב מ-60 נציגים: חמישה נציגים מכל אחד מ-12 האזורים המוניציפליים. ייצוג זהה לכל אזור, ללא קשר לגודלו הדמוגרפי, יבטיח איזון בין המרכז לשאר חלקי המדינה ויעניק קול ממשי לפריפריה, לגליל ולנגב. כל חוק שיאושר בכנסת יהיה כפוף לאישור הסנהדרין. רק לאחר קבלת רוב בסנהדרין יהפוך החוק למחייב. בכך תיווצר מערכת של בלמים ואיזונים שתמנע חקיקה פזיזה או חד-צדדית ותעודד הסכמות רחבות. חלוקת המשאבים הלאומיים באופן מוניציפלי-שוויוני תובטח על-ידי הסנהדרין. כל חוק, לרבות חוק התקציב הדו שנתי, יהיה כפוף לאישורו. ממשלה לא תתקיים, אם לא תתחשב בדרישות הרוב הקיים בגוף חדש זה שעיניו יהיו נשואות אל צרכי האזורים השונים. לסנהדרין יהיו סמכויות מיוחדות בנושאים בעלי השלכה אזורית רחבה: תקציב המדינה, חלוקת משאבים, תכנון קרקעות, שינויי שלטון מקומי וסמכויות אזוריות. ניתן לכלול גם סמכות עיכוב, שתאפשר החזרת חוקים לדיון מחודש בכנסת, ללא יצירת שיתוק משטרי. במסגרת מודל זה, תשלל כמעט לגמרי, סמכותו של בית המשפט העליון לביטול חוקים. בתי המשפט יחזרו לטפל בישום של חוקים ולא בביטולם. ההגנה על זכויות והאיזון החוקתי יעברו בראש ובראשונה למנגנון הדו-בתי: הכנסת המייצגת את האזרחים והסנהדרין המייצגת את האזורים. שינוי זה יחייב עיגון בחוק יסוד, שיגדיר בבירור את סמכויות הרשויות מחדש ואת יחסי הגומלין ביניהן. הפתרון למשבר ההקיים כיום, איננו טמון רק בפשרות פוליטיות זמניות, אלא בעיצוב מחדש של מבנה המדינה ושמירה אמיתית על צביונה היהודי והדמוקרטי. פיזור אוכלוסין שוויוני, חיזוק הגליל והנגב בישוב יהודי משמעותי, חלוקה ל-12 אזורים אוטונומיים והקמת סנהדרין כבית עליון, כל אלו יחד יביאו ליצירת מסגרת חדשה לאחדות לאומית אמיתית. צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יתחזק. מדינה אחת, ריבונות אחת, אך ריבוי מוקדי כוח מאוזנים. כך ניתן לבנות ישראל מאוזנת יותר, צודקת יותר וחזקה יותר. מדינה שבה כל אזור הוא בית, וכל אזרח שותף אמיתי בעיצוב עתיד משותף.