חדוה הייתה אחת המשוררות הראשונות שפרסמתי ב'פיוט', בשנת 1982, והשיר 'כששקעה המוזיקה' היה השיר הראשון שפרסמתי. המוזיקה, בעיני חדוה, המוזיקה הייתה משהו קדוש, גבוה מעל אלוהים. היכרתי את רוב המשוררים שחיו בישראל בסוף המאה-העשרים. חדוה הייתה יחידה במינה (וכמוה יונה וולך). היא הייתה משוררת במהותה. כשבאתי לבקר, ידעתי שזה לא יהיה ביקור נימוסין, ושהשיחה תימשך שעות. חדוה דיברה שירה, חיה שירה, וכתבה את שיריה כמו פסל שחוצב באבן. חדוה חצבה את שיריה מגופה. כל שיר נכתב במשך חודשים ארוכים, והיא הייתה חורטת את המלים על ידיה וזרועותיה, וכשבאתי לבקר היא הייתה משתפת אותי ומתייעצת לגבי מילה מסוימת. השירה של חדוה הייתה מוזיקה. לעתים זו שירה חוזרת, אובססיבית, ארוכה, שלא קל לעכל. אבל צריך לקרוא את שיריה בקול ולהקשיב למוזיקה הפנימית שלה, שהיא שירת בלוז עצובה. רק משוררת אחת נוספת ידעה לכתוב שירה שהייתה מוזיקה, וזו הייתה יונה וולך. גם יונה, אליה הייתי קרוב בחמש השנים האחרונות לחייה, הייתה משוררת בכל רגע מחייה, וגם היא כתבה מוזיקה במילים, והייתה מודעת לכך. אבל יונה כתבה במהירות, באינטנסיביות. הכתיבה שלהן שונה מאוד, אבל לפעמים ניתן למצוא בה הבזקים משותפים. הקשר ביניהן היה סוער. כשחדווה הרבתה לכתוב על 'כלב משוגע' יונה התקשרה אליה ואמרה לה שזה הכלב שלה. שהיא גנבה ממנה את הכלב. חדוה, שבתחילת דרכה טופחה על-ידי לאה גולדברג, הייתה רחוקה מן הקליקות הספרותיות וממשחקי הכבוד, ואני שמח שלקראת סוף חייה רבים הכירו בתרומתה לשירה העברית. נדמה לי ששירתה של חדוה היא המוזיקה של השירה העברית, המרחפת גבוה מעליה.