הכדור מקפץ על הרשת, נבלם לרגע שנדמה כמו נצח, ואז נוחת בצד היריב. נקודה שלי. ואני מרים יד. מתנצל. קיבלתי נקודה שלא ממש הייתה הוגנת. טניס. המשחק הזה תמיד היה בשבילי שיעור עמוק יותר מספורט. הוא מלמד שלא כל נקודה צריך לקחת, שלא כל יתרון צריך לנצל עד תום, ושיש רגעים שבהם ההגינות חשובה יותר מהתוצאה. חונכתי על המשחק הזה משחר ילדותי. אהבתי אותו, ועד היום אני אוהב ומעריץ אותו, בעיקר מפני שזה משחק שבנוי על כבוד הדדי בין השחקנים. על ההבנה שגם היריב הוא שותף, לא אויב. גמר וימבלדון 2008. פדרר מול נדאל. שעות של מאבק כמעט על-אנושי, דשא שחוק, אור דועך, וכל העולם עוצר נשימה. ובסיום, במקום מרירות או האשמה, ראינו פרגון. פדרר מכיר בגדולתו של נדאל. לא הצגה. לא חובה. אלא כבוד אמיתי. כזה שמגיע רק ממי שמבין את המשחק עד הסוף. כך גם במשחק הטניס הארוך בהיסטוריה בווימבלדון ב-2010, איזנר מול מאו, משחק שנמתח על פני ימים, מעבר לכל היגיון. לא יופי קלאסי, אלא עמידה עיקשת בגבול האנושי. ובכל זאת, בתוך ההתשה, נשמרו הכללים. לא היו צעקות, לא היו האשמות, לא היו מילים גדולות. רק ספורטאים שמכבדים זה את זה ואת המשחק. ואז אני מביט סביב, על המציאות שלנו, ושואל: מה קרה לנו. איך הגענו למצב שבו המונח "בגידה" נשלף בקלות כזו. מילה שפעם הייתה כבדה, חריגה, כמעט בלתי ניתנת לאמירה, הפכה לכלי פוליטי שגרתי. היום, מי שמבקש להיות ראש ממשלה כותב מאמר שכותרתו "בגידה", ולא מתכוון לאויב, לא למרגל, אלא ליריבים פוליטים או מי שעדיין בחזקת חף מפשע כד שיוכח אחרת. הורגלנו לשיח חדש שבו רמיסה היא הדרך הנכונה. היא השיטה להכתיר בוגד למי שחושב אחרת. למי שמפרש את החוק באופן שונה. השימוש במונח "בגידה" כבר איננו חציית קו מוסרי קיצוני, הוא פשוט דרך חדשה לבטא עמדה שונה. הוא תסמונת לכך שאבדה הדרך. אז מה הפלא. אם אבדה הדרך היא ממילא כבר קצרה גם לאלימות מילולית חדשה "אנחנו נדרוס אותו". הדרך קצרה ואין אנו מרימים גבה כאשר שר שמייצג ציבור ירא שמיים אומר על נשיא בית המשפט העליון: "אנחנו נדרוס אותו". האם מכל המילים בשפה העברית לא היה ניתן לבחור במילים אחרות? האם החיסיון מגן גם על מילים אלו? אכן, אפשר לא להסכים עם נשיא בית המשפט העליון. אך אפשר גם לבחור מילים אחרות. אפשר לחלוק על הדרך אבל לפני הכל, יש לכבד את הזולת גם כשהוא יריב. פוליטיקאים מטנפים זה על זה בשפה שהייתה מביישת מגרש חניה, לא פרלמנט. הגיעה העת לשנות את השיטה. לעצור את ההדרדרות. חברי כנסת מתפרצים לאולמות בתי משפט, צועקים על שופטים, לובשים חולצות עם כיתובים פרובוקטיביים, והופכים את המקום שאמור להיות שקט, ממלכתי, שקול לזירת קרב קולנית. פעם הפסד היה חלק מהמשחק. היום הוא מוכתר כבגידה. השלטים בהפגנת השמאל מכותרים במילים "בגידה". השיח לא פוסח על צד ימין או צד שמאל. פעם קיבלו הכרעה, גם אם כאבה. היום מאשימים את השופט, את הכללים, את המגרש עצמו. אכן, המערכת אינה חפה מטעויות אך יש גם דרך ארץ אשר למדנו כי קדמה לתורה. ובטניס, אם הכדור נוגע ברשת ונופל בצד של היריב, קיבלת נקודה. היא שלך אבל אתה מרים יד. אתה מתנצל. אתה אומר: זה שלי, אבל זה לא לגמרי נקי. יש כאן מידה של מזל. יש כאן גבול. הרמת היד הזו שבטניס המבטאת התנצלות, נעלמה מן החיים הציבוריים. אין התנצלות, אין בלימה, אין רגע של מחשבה שאולי, רק אולי, לא כל נקודה צריך לנצח. בטח לא במחיר הרס המשחק. מחיר של הרס של המדינה. ולכן אני חוזר לטניס. ללחיצת היד בסוף המשחק, גם אחרי חמש מערכות, גם אחרי הפסד צורב לאחר למעלה משש שעות מפרכות של משחק מתיש. לרגע הקטן שבו אתה אומר: שיחקנו לפי אותם כללים, ואני מכבד אותך, גם אם הפסדתי. אם רוצים לשנות את הכללים של המשחק . זה אפשרי אך ישנה דרך. כי בלי כבוד, בלי גבולות, ובלי הבנה שיש מילים,כמו "בגידה", שאסור לשחוק עד דק, לא נשאר מגרש. נשאר רק רעש. ובלי מגרש, אין משחק ובסוף לא תשאר מדינה. חברה מתוקנת שחפצה בחיים, עוצרת את נשימתה, מרימה יד ומבקשת סליחה. לא עוד שימוש במילה "בגידה".