הספר הראשון בתנ"ך מתחיל בתיאור קצר של בריאת העולם, רק כמבוא לסיפור העיקרי: בריאתה של אומה חדשה המתחילה מאברהם שהקשיב לקולו הפנימי, עזב את עולמו הקודם ויצא נגד המוסכמות הרוחניות הדתיות והתרבותיות של תקופתו כדי ללכת לארץ שלא הכיר, ושם להקים אומה חדשה שתשנה את ההיסטוריה של האנושות.
כיצד מתפתחים מיחידים לעם גדול? איך מתפתחת תודעה לאומית עמוקה, בדומה לזו שבין בני משפחה? מכניסים את היחידים שהתרבו לתוך רחם עצום, כדי להולידם מחדש כקולקטיב לאומי, כעם.
ספר בראשית מכיל סמל מרכזי: הרחם או הלידה. כך גן העדן כרחם קוסמי, תיבת נוח כרחם מעשה ידי אדם, המערה שבה נולד מואב מלוט ובתו, מערת המכפלה המשמרת את זיכרון אבות ואימהות האומה, הרחם של רבקה והתאומים המתגוששים בתוכו, הבור שאליו נזרק יוסף פעמיים כדי להיוולד ממנו כשליט מצרים, וכל רשימת התולדות שהספר משופע בהן. וכעת, בסוף הספר, הרחם הגדול מכל, האימפריה המצרית שאליה נכנסת משפחת יעקב כדי להיוולד ממנה לאחר מאות שנים כעם חדש דרך חבלי לידה קשים.
זו הראייה הכפולה שספר בראשית מחנך אותנו אליה: על פני השטח נראים האירועים האקטואליים, אך בעומק ההיסטוריה (ברחם), מתרחשים אירועים חשובים יותר. לעת עתה אינם נראים, אבל בהמשך יתגלו כמי שהניעו גם את האירועים העכשוויים.
כיצד יוצאים מהרחם המצרי, או - בהמשך ההיסטוריה - מרחם האומות שאליהן גלינו? לשם כך יש לנו מפתח היסטוריוסופי עוד בתחילת הספר. אדם וחווה נמצאים בגן העדן, מעין רחם קוסמי שבתוכו זרע וביצית, עובר האנושות ממתין ללידה, כלומר הגירוש והכניסה להיסטוריה. מי מחולל את צירי הלידה המיוחלים ומזעזע את שלוות הנצח בגן העדן? הנחש.
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם". העורמה בתנ"ך היא חוכמה, שכל וידע. הוא מציע לאכול מפרי עץ הדעת, מפרי ההשכלה. הכל ניתן לאדם בגן העדן, לבד מדבר אחד: הדעת. ומה היינו בלי הידע והמדע? כביכול אומר האל לאדם: הכל אתן לך, אך את הדבר החשוב ביותר לקיומך - הדעת - תצטרך לקחת בכוחות עצמך על-ידי פריצת המקודש. כדי לגבש את האישיות העצמאית (האינדיבידואום) של האדם, יהיה עליו למרוד באלוהיו; מעין "רצח אב", היפרדות מחבל הטבור ההורי לשם גיבוש האישיות. ספרציה לצורך אינדיבידואציה.
ממש לשם כך ניתנה חווה לאדם, עזר כנגדו. הנחש עזר לה להחליט, ולבסוף עזרה לאדם להחליט. נחש בארמית הוא חִוְיָא, חוה, חיים. הוא גם האֶרוס, כוח החיים, סמל רב משמעות המייצג את האישה עצמה. הנחש מכיש ומחולל את צירי הלידה הבוקעים את חומות הרחם הקוסמי ופותחים את שערי גן העדן בפני הזוג האנושי הראשון, לצאת החוצה ולהתחיל בהיסטוריה.
התלמוד רומז לכך: "איילה זו רחמהּ צר, בשעה שכורעת ללדת, אני מזמין לה דרקון (נחש) שמכישה בבית הרחם, ומתרפה ויולדת". הזוהר מרחיב: "בשעה שהיא (האיילה) מתעברת - נסתמת. כיוון שמגיע הזמן ללדת, היא גועה ומטילה קולות... הקב"ה שומע... מיד הוא מוציא נחש גדול מתוך הרי חושך ההולך ובא בין ההרים ופיו מלחך עפר. הוא מגיע עד איילה זו, ובא ונושכה באותו מקום פעמיים. פעם ראשונה יוצא דם והוא מלחך, פעם שנייה יוצאים מים ושותים כל הבהמות שבהרים, והיא נפתחת ויולדת". ברגע המשבר יגיע הנחש.
האיילה היא גם איילת השחר, סמל מַפְתֵּחַ בתודעה ההיסטורית של עמנו, הכוכב העולה בסוף הלילה. כשהחושך מתעבֶּה, עד שדומה שהמציאות נכנעת בפניו, בוקע אורו הקלוש ומסמן שקץ שם לחושך. כך מסופר בתלמוד הירושלמי: "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בקריצתה (בשעת הזריחה), וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא... כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קמעה קמעה, וכל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".
אלפי שנים מאוחר יותר, בעומק הגלות הארוכה, בהיותנו בלועים ברחם האומות, הבטנו סביבנו ואין עוזר וסומך, הגיע הנחש. המהפכה ההיסטורית של עמנו החלה גם היא מנשיכת הנחש והאכילה של פרי עץ הדעת. תנועות ההשכלה והחסידות מרדו בהנהגה הרבנית המסורתית וביצעו, כל אחת בדרכה, "רצח אב" מטפורי. כך הזדעזע הרחם העולמי שבתוכו נבלענו ונטמענו, ובתהליך ארוך ומלא ייסורים הגחנו בלידה אכזרית, ושבנו אל ההיסטוריה. ממצב של מת-חי שבנו להיות עַם חי ופעיל במשפחת העמים.
על פני השטח פועל הנחש, מכיש ומייסר, שובר והורס, ממית ומפרק; אבל בעומק המציאות פועל כוח גדול יותר: החלום. על פני השטח האחים מוכרים את יוסף, ושמים קץ לחלום האברהמי; בגלוי בית יעקב יורד למצרים ונטמע בגוף הלאומי המצרי. אלה פני המציאות כפי השגתנו הרגילה. אך גאולת האדם והעולם מגיעה "בהיסח הדעת", ממקום בלתי צפוי ולא מתוכנן; מהסחת הדעת הנמוכה, השגרתית, ופינוי המקום לדעת העליונה, למבט העמוק המכיל את מלוא הניסיון שצברנו במהלך ההיסטוריה. מבט המכיל אמונה המלמדת לא לדחוק את הקץ, לא לכפות בכוח פתרונות העלולים להביא לסיבוכים היסטוריים, אלא להתאזר בסבלנות.
בריאת העולם יכולה הייתה להתרחש ברגע אחד, אבל נפרשה על פני ימים ומדורים וקטגוריות, עד להגעת נזר הבריאה בסופה - האדם. קמעה קמעה, כך דיבר רבי חייא הגדול בשבח האיטיות, אבולוציה ולא רבולוציה. שיבת ציון היא תהליך ארוך שהחל מזמן, מאז החלום שחלם העברי הראשון בברית בין הבתרים, וממנו לצאצאיו בכל הדורות. הוא הוריש לנו את חלום הגאולה וירושת הארץ, עד לימינו. החלום הזה מניע משפחות ושבטים, עמים ולאומים, מלחמות ושלום, הוא שהוביל אותנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה ושמר עלינו עד לשיבתנו הביתה לציון. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
כך נחתם ספר בראשית: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף... וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". המילה האחרונה "במצרים" מצביעה על הזירה שבה יתקיים חזון הברית של אברהם. הכל ממתין להתגשמותו, גם ארונו של יוסף מצפה ליום שבו יישאו אותו צאצאיו הביתה.
גלות מצרים הייתה לאב טיפוס של גלויות האומה העברית. ובכל מקום שהיינו, בקצווי תבל, בשבעים גלויות, בעמק הבכא של האקציות הנוראות ביותר, בעומק הבורות שאליהם הושלכנו בידי פריצי חיות, גם שם - לא חדלנו לחלום, לא הפסקנו לקוות ולייחל לקול הגואל "פקוד פקדתי אתכם". אני זוכר אתכם, שובו הביתה; הגיע הזמן לצאת מרחם העמים. פקוד פקדתי אתכם ביציאת מצרים; פקוד פקדתי אתכם בשיבת ציון של הבית השני; פקוד פקדתי אתכם בשיבת ציון של הבית השלישי, היא מדינת ישראל.