אני? ישאל נתניהו את סביבתו בתדהמה. אני? האיש שעומד בראש
ממשלה שבה כמעט איש משריה אינו מצליח להיטיב עם הציבור בתחומי אחריותו, למעט אולי שניים, אלו שמככבים יום אחר יום בכותרות, לא בזכות הישגים אלא בזכות ניצול מרבי של סמכויותיהם. שרים שהפכו את זכויותיהם הבלתי מוגבלות בחוק למכונת חדשות המייצרת שערוריות, פרובוקציות ורוע קולוסאלי.
ויש גם שרה אחת, שנראה כי קיבלה פקודה סמויה שלא לשהות בישראל. ממילא היא אינה עושה דבר בתחומה, אז מדוע שלא תעביר את שנות כהונתה בחו"ל? כאן, בינתיים, המדינה מדממת בכבישים. מספר ההרוגים בתאונות דרכים מטפס, ושיאים שליליים נשברים, כאילו מדובר בתחרות בינלאומית. ישראל אפילו אינה מתקבלת כחברה בארגונים בינלאומיים שמטרתם לצמצם את מספר ההרוגים למספר חד ספרתי בשנה. חד ספרתי, לא מאות. זהו הסטנדרט בחלק התרבותי של העולם, וזהו עומק הכישלון כאן. התרבות מתה עם רבים בדרכים, ההתעלמות והיהירות מנצחות.
ובתוך כל זה, אותם שרים ממשיכים לייצר חדשות ללא הפסקה. לא חדשות של בנייה, רפואה, חינוך או תשתיות, אלא חדשות של פירוק, הסתה ועימות. האולפנים מתמלאים, הרעש גובר, והרוע הופך למופע קבוע. ואז הוא חוזר ושואל, כמעט בכנות: "אני? הרי אני רק ראש הממשלה. רק זה שעל שמו רשומה הממשלה. לא זה שפועל בתוכה. הם, השרים, הם האחראים. הם המחוקקים, הם המצביעים, הם המנהלים. אני בסך-הכל יושב בראש השולחן ומקשיב."
אבל הוא יודע, וגם כל מי שסביבו יודע, שזו הצגה. כולם מבינים כיצד המערכת באמת פועלת. כל שר יכול לצעוק, לאיים, ליזום הצעת חוק. אבל שום דבר אינו מתקדם בלי הסכמה שקטה מלמעלה. לפעמים היא ניתנת במבט, לפעמים בהנהון, לפעמים בשתיקה. זו אינה הנהגה באמירה, אלא בהיתר גם במבט. וכשהביקורת מתקרבת, הוא עובר לשלב הבא. הכלכלה, הביטחון, העולם. תמיד יש עולם. תמיד יש איומים. תמיד יש סכנות. תמיד יש סיבה למה עכשיו לא הזמן לעסוק בזכויות, בנורמות, בגבולות של כוח. עכשיו צריך יציבות, עכשיו צריך משילות, עכשיו צריך להילחם. והמאבק הזה, כך הוא מסביר, מצדיק כמעט כל דבר.
ובזמן שהוא מדבר על אחריות לאומית, השרים שמסביבו ממשיכים ב'מלאכתם'. אחד פוגע במערכת המשפט, אחר בתקשורת, שלישי בזכויות של מיעוטים, הרביעי בחינוך והחמישי בתרבות ו... כל אחד מבצע את תפקידו, והוא תמיד נשאר נקי לכאורה. הוא הרי לא אמר. הוא רק לא עצר. כך נבנה המנגנון. לא בפקודה אחת ברורה, אלא בשרשרת של היתרים שקטים. כל חריגה הופכת לנורמה. כל שערורייה הופכת לרעש רקע. הציבור מתרגל, העיתונים מתעייפים, והאולפנים ממשיכים להתמלא באותו רוע, עד שהוא כבר לא נראה חריג, אלא כשגרה.
ובמרכז כל זה, האיש ששואל בתדהמה, אני?, ממשיך להחזיק בהגה, גם כשהוא מתעקש שהוא רק נוסע באוטובוס כמו 'הנוסע השמיני'.