לקראת השנה החדשה, 2026, אנו מזמינים את עצמנו למסע פנימי של התבוננות, למידה וצמיחה. המסע הישראלי מעולם לא היה רק סיפור של מרחב וגאוגרפיה - זהו מסע של זהות וזיכרון, של אחריות אזרחית, ושל שאיפה מתמדת לחברה צודקת, מלוכדת וחומלת יותר. זהו מסע הבוחן את גבולות הסבולת והעמידות שלנו, כל עוד הן נשענות על סבלנות, על חשיבה שקולה ובהירה ועל האומץ להביט במציאות בעיניים פקוחות, בלב נכון, ועם נכונות כנה להמשיך לצעוד קדימה. בכל שלב בדרך אנו מגלים מחדש שהגבולות שאנו מדמיינים לעצמנו אינם תמיד חיצוניים; לעיתים הם נובעים מפחד, ממיאוס או מהרגל. אך כשאנו מעזים לעשות עוד צעד קטן בבחירה להקשיב, בשיחה שמחליפה כעס בתקווה, במעשה קטן של אחריות הדדית, מתברר שהאפשרויות רחבות בהרבה ממה שדמיינו. כך נבנית חברה שבוחרת להביט קדימה במקום להיבהל לאחור, ולומדת שגם שינוי גדול מתחיל מתנועה עדינה אך עקבית. כך אנו מדמיינים את ישראל, מדינה שבה כבוד הדדי ורגישות אנושית אינם סיסמאות, אלא מצפן. מקום שבו חילוקי דעות אינם חומה, אלא גשר ללמידה; שבו קהילות שונות מוצאות מכנה משותף מבלי לוותר על ייחודן, שבו חינוך, תרבות ויצירה הם כלים של תיקון, חיבור וצמיחה. ישראל שמאמינה בכוחה של אחריות אזרחית, חמלה, ואמון מחודש בין אדם לחברו ובין האזרח למדינתו. ייתכן שזה נשמע תמים, אולי שאפתני, אך לעיתים כדי ליצור שינוי אמיתי צריך להסכים לקפוץ אל המים העמוקים, לא כבריחה מהמציאות, אלא כהזמנה לעצב אותה מחדש. ואם לא נגיע אל היעד בבת-אחת, נמשיך לחלום, לפעול, להתפלל, ולשמור את התקווה ככוח מחזק ומכוון. ויהי רצון שנמשיך לצעוד קדימה גם בשנת 2026 - לגלות, ללמוד, להתרחב, ולפתוח את הלב לעצמנו, לאחר, ולדרך המשותפת. בריאות, אחריות, תקווה ושלום - אמן. ולקראת הבחירות - זה הרגע להתעורר. הזמן לא עובד לטובתנו, ואתמול כבר היה מאוחר מדי. אל נא נהפוך את מדינת ישראל ל"טיטאניק" המתעלמת מסימני האזהרה, אין לנו מעילי הצלה. זה בידינו לבחור אחריות, לבחור מנהיגות, לבחור עתיד.