מרחם האם לרחם האדמה

מבנה הספר ומקום זיכרונות האם: הספר בנוי כמסע כרונולוגי ורוחני: שירה אינטימית, מחזות נבחרים, טקסטים של הקהילה, ופרקי עיתונות והספדים. כרמית רינצלר, אימה של פנינה ועורכת הספר, מעניקה לשירה ולתיאטרון הקשר ביוגרפי עמוק דרך זיכרונות מילדותה של פנינה כילדה דעתנית ועצמאית, ותיאור מפורט של חודשי חייה האחרונים. זיכרונות האם מאחים את רסיסי עולמה של בתה ומתעדים את המעבר הכואב מרחם האם לרחם האדמה. האם כרמית כותבת: "רני בנך מחפש אותך, מתבונן בתמונות ולא חדל להגיד: "אימא אימא". האם עולל פעוט יכול להבין שלא יראה את אימא שלו לעד, לעולם? היית חלל מלא בחיוניות, הפכת לחלל שנעלם. החללים זועקים בבית, הכתלים מבכים באבל כבד את נפקדותך, ואת? את כה נוכחת היית. בזמרתך, בקולך הערב, באהבה שלך לשירים שאהבתי, שהוטמעו בך בתוך נפשך עוד מקטנות". (13) תרומת הקולגות והשליחות החברתית: העדויות שכתבו הקולגות חושפות את פנינה כלוחמת חברתית חלוצה שעזבה את תל אביב כדי להקים תיאטרון ב"מדבר" של הפריפריה. הספר נותן מקום של כבוד לשליחותה: יצירת מציאות מיטיבה מעבר לגבולות הגזע, המין והדת. תיאטרון לוד, שהקימה במקלט שכונתי, מוצג ככלי מחבר בין יהודים לערבים וכבית עבור מי שנדחקו לשוליים.

חזון התיקון החברתי של פנינה רינצלר

לאחר מותה זוהרת דמותה, וגדלה ההערכה לתיקון החברתי: פנינה רינצלר הייתה אומנית של חמלה שהפכה את הבמה לכלי של תיקון עולם ואהבת חינם. במחויבותה ללא פשרות לקהילה, היא לימדה אותנו כי התיאטרון הוא שפה נוספת שדרכה ניתן לאחות קרעים חברתיים. אהבת האדם שלה לא הייתה תיאורטית, אלא התבטאה בעשייה יומיומית בשכונות לוד, בשיקום בני נוער ובמתן קול למי שקולו נאלם. הקול שלה היה תמיד ייחודי, קול אישי, קול הפנינות המיוחדות המסתגרות בקונכייתן: בְּעוֹד אֲנִי דּוֹבֶרֶת אֶת שְׂפַת הַפְּנִינוֹת הַמְּיֻחָדוֹת הַמִּסְתַּגְּרוֹת בְּקוֹנְכִיָּתָן. עֲמִידָה מִגֶּשֶׁם הַזָּרוּת אֲנִי מִתְנַמְנֶמֶת וּמִתְעוֹרֶרֶת בְּתוֹךְ צֶדֶף וְאֵינִי זְקוּקָה לְאַף שָׂפָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַחוּצָה. (21)

דרכה של פנינה רינצלר אל התהילה

פנינה רינצלר שילבה לאורך חייה השכלה אקדמית רחבה עם הכשרה אומנותית וטיפולית מעמיקה, שהיוו את התשתית לפעילותה החברתית והאומנותית הענפה.

תארים אקדמיים והכשרה מקצועית:

• השכלה אקדמית: פנינה השלימה בהצטיינות תואר ראשון בתיאטרון טיפולי ותואר שני בפסיכודרמה באוניברסיטת חיפה. היא נרשמה ללימודי תואר שלישי (דוקטורט), אך לא החלה אותם בשל הליכי הפוריות והרצון העז לממש את אימהותה.

• הכשרה באומנויות הבמה: למדה משחק בבית הספר "הדרך" ותיאטרון אלטרנטיבי במרכז לתיאטרון שלומי. בנוסף, השתלמה ב"מרכז גרוטובסקי" בפולין עם אנסמבל תיאטרון "אודין".

• הכשרה טיפולית נוספת: פנינה ז"ל הוכשרה כליצנית רפואית והופיעה בתפקיד זה במשך 15 שנה בבתי חולים (כמו "שניידר") ובמקלטים בזמני מלחמה. היא עבדה כמטפלת בפסיכודרמה ובתיאטרון בבתי ספר ובתיכונים ברמלה ובלוד.

היא חשה שהיא מקריבה את חייה למען יצירתה, כמו נישאת היא לאמנות עצמה, כמו היו כל יצירותיה ילדיה ובני משפחתה: כָּל פִּרְיוֹנִי, תְּשׁוּקוֹתַי, מַאֲוַיַּי חָתְמוּ חוֹזֶה עִם הַבָּמָה. נִשֵּׂאתִי לְרַעְיוֹנוֹתַי הָרִיתִי אֶת יְצִירוֹתַי יָלַדְתִּי אוֹתָן שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. לְלֹא רַחֵם. (27) פנינה זכתה להערכה רבה על פועלה לחיבור בין אמנות לקהילה ולקידום הדו-קיום:

• פרס שח"ם (2019): זכתה בפרס ארצי מטעם ארגון השחקנים על קידום החברה הישראלית באמצעות אמנות המשחק.

• פרס מפעל חיים (2012): קיבלה את פרס "כל הארץ במה" בצוותא מאת משה טנא ז"ל.

• ציון לשבח ומועמדויות: יצירתה "טיפול שורש" הייתה מועמדת לפרס המבצע בטקס "קיפוד הזהב". ההפקה "מקלט 634" זכתה בציון לשבח בפסטיבל עכו.

הצגות מרכזיות ב"מרכז לתיאטרון לוד"

מאז הקמת המרכז ב-2014, העלה האנסמבל בהובלתה תשע הפקות מקור מרכזיות: "מזיקים", "מקודשת מקודשת מקודשת", השבט אמר את דברו", "אסירי תודה", "תלושים", שעת אפס", "מה בוער", זבנג וגמרנו", ו"מקלט". הפקה ייחודית: "עיד אל בנאת". האנרגיות הגדולות של כל חייה קרסו בעת התוודעותה למחלה הקשה. היא התפכחה בכאב שלא תוכל עוד להמריא אל עננים, כאשר גופה הולך וקורס. ובאופן אירוני היא כותבת: "העננים יחכו לי גם אחר כך". שימו לב לשם המצמרר של השיר: "גיבורת על": וְאַחֲרֵי כָּל זֶה הִמְשַׁכְתִּי לָרוּץ. דִּלַּגְתִּי כְּמוֹ תָּמִיד כְּנֶשֶׁר בֵּין הָעֲנָנִים וּבְסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם נָחַתִּי עַל קַרְקַע. הַגּוּף קָרַס אֶל הַמְּנוּחָה אֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה שֶׁעוֹד לֹא הָעֲנָנִים יְחַכּוּ לִי גַּם אַחַר כָּךְ. (29)

הנצחה ממסדית לפעילותה של פנינה רינצלר

פסטיבל עכו הנציח את פועלה של פנינה רינצלר באמצעות קריאת פרס האנסמבל הטוב ביותר על שמה. החלטה זו התקבלה על-ידי מארגני הפסטיבל זמן קצר לאחר פטירתה, במטרה להוקיר ולהנציח את תרומתה הייחודית והמשמעותית לשדה הפרינג' הישראלי. הנצחה זו מבטאת את הקשר העמוק והמתמשך של פנינה לפסטיבל לאורך שנות קריירה רבות. הפרס על שמה בפסטיבל עכו מהווה מעין "אור תמיד" המזכיר את נחישותה ואומץ ליבה האמנותי בכל שנה מחדש, בלב ליבה של היצירה המקורית בישראל. בשיא תהילתה בא אליה המוות. היא ראתה אותו בחלונה, וכתבה בשפה ציורית את מקומו של המוות בביתה, במשפחתה בשולחן יום שישי אצל ההורים: שולחן השישי/ פנינה רינצלר זְקָנוֹ הָאָבֵל שֶׁל אָבִי תַּבְשִׁילֶיהָ הַשּׁוֹתְקִים שֶׁל אִמִּי וַאֲנִי בֵּינֵיהֶם נְצוּרָה. (41)

לסיום: הקונכיה המאירה

פנורמה של טקסטים יש כאן, זו המורשת הרוחנית וגם הצוואה: מורשת הספר היא הניצחון של הרוח על הגוף והחומר. צוואתה הרוחנית של פנינה לכולנו היא: "לדון אנשים לכף זכות, לנקות סטריאוטיפים ולדבר נשמות אל נשמות". לבנה רני היא הותירה מורשת של אומץ יצירתי ואמונה בטוב. היא ביקשה שנזכור ש"כל עוד אור התמיד דולק יש תקווה" ושהיצירה היא הדרך להשיג נחמה ומשמעות גם בתוך הכאוס. היא רואה בעיני רוחה את הארגזים של החזון שלה, היא פָּרקה אותם מתוכה, כדי להוריש אותם לנו: יַקִּירַי הַמֵּתִים הִתְגַּיְּסוּ כִּצְבָא שָׁמַיִם לְהִלָּחֵם בְּמַה שֶׁהֶחְרִיד אֶת שְׁנָתִי. אֵלּוּ שֶׁלִּמְּדוּנִי לְהַשְׁקִיט מִלְחָמָה הִתְאַגְּדוּ לָהֶם יַחַד לְמַעֲנִי.בַּבֹּקֶר הוֹדֵיתִי לָהֶם בְּקִדָּה פָּרַקְתִּי אֶת הַנֶּשֶׁק, אַחַר כָּךְ גַּם אֶת אַחֲרוֹן הָאַרְגָּזִים. (48) ניתן לדמות את פנינה רינצלר לפנינה אמיתית שעולה מתוך גרגר חול של כאב וקושי בתוך הקונכייה, אך הופכת לאבן חן זוהרת המאירה את המעמקים העכורים ביותר של החברה. את הקונכיה המאירה שלה היא הותירה לכולנו.