בשבוע שעבר נחשף בערוץ 14 חלק קטן מאוד מהקרבות שאני מובילה בשנתיים האחרונות. זה לא סוד שהגעתי לכנסת בעקבות המאבק שניהלתי נגד מסתנני עבודה ומדיניות ההגירה. וחשבתי שאם אני אגיע לכנסת, אני אזכה לחוקק חוקים, ובזה אפתור את הבעיה ואשוב לחיות את חיי כפי שתכננתי. עם השבעתי לכנסת התחלתי מייד לעבוד על אותם חוקים, ומייד הבנתי את שורש הבעיה. הבעיה הם לא החוקים, אלא מי יבצע אותם, מי יאכוף אותם, וכמובן מי יעמוד איתן מול המתקפות הצפויות. לאחר הסברים מעמיקים הבנתי מה שכל חבר כנסת מבין עם כניסתו למשכן: הכוחות האדירים שפועלים ומכרסמים במבנה הדמוקרטי שלנו מבפנים הם תוצאה של ההפיכה המשטרית הדיקטטורית שהוביל אהרן ברק. זה שרק השבוע התלונן בהפגנת האנרכיסטים שמחפשים סיבות להפגין כי ישראל כבר אינה דמוקרטית. ממש דמעות ניקבו בעיניי. השופטים מעצבי החברה, והפקידות כחיל החלוץ לפי התפיסה הזו, השופטים הם מעצבי החברה הישראלית ואילו הפקידים משמשים כחיילים שלהם, כדוגמת הגברת דינה זילבר, שחינכה דור על עליונות הפקידות על נבחרי העם. כך למשל טוענת זילבר כי יועץ משפטי במשרד ממשלתי אינו נועד לייצג את עמדת השר אלא לייצג את אינטרס הציבור. רק שאותו "אינטרס" נקבע בעיני רוחו של היועץ. אין בחירות בישראל, אין מדיניות ממשלה או שר, יש סל ערכים פרטי של אותו יועץ. בפועל, מה שקורה בכל משרד או גוף ממשלתי הוא שאם השר או המנכ"ל מקדמים מדיניות שלא מתאימה לאותו יועץ משפטי, הוא מרים בלם חירום ומסכל את הכול. ומה קורה אם הוא נתקל בהתנגדות? פשוט מאוד: הוא מתקשר לאימא הרוחנית שלו, הלוא היא היועצת המשפטית לממשלה, ואומר לה: אימא, הם העליבו אותי, תני להם איזו שאגה טובה ככה, ומייד אותו משרד חוטף סיכול ממוקד. בפועל, שרים עד לממשלה הנוכחית לא העזו להרים את ראשם. הם הלכו בין הטיפות כדי לא להרגיז אף אחד, העדיפו לקדם נושאים זניחים וניהלו את המשרדים בשוטף. וגם אם זה לא עזר, ואותו שר עדיין השמיע קולות של התנגדות או העז לשנות, מייד הוא היה יוצא עם תחקיר בשיתוף אחד הכתבלבים, או היה מקבל הקש בדלת בדרך לתחנת משטרה. הרי בסוף הפרקליטות היא אדון הכול. ראינו כבר איך שר נכנס לחקירה אריה ויוצא דובון אכפת לי. כך נכנסתי למשרד, וכך התבררה לי השיטה וכך, עם כניסתי למשרד, פגשתי את כלל ראשי האגפים והבהרתי להם כבר בשיחתנו הראשונה שאני לא שואלת ולא מעניין אותי לדעת מה דעתם הפוליטית או למי הם הצביעו בקלפי. דבר אחד מעניין אותי: לקדם מדיניות על-פי תפיסת עולמי וקו המדיניות שאני מובילה בשם הבוחרים שלי. אנחנו השרות והשרים של כלל אזרחי ישראל, אבל נבחרנו כדי לקדם מדיניות ימין ומשילות ולהוביל שינויים על-פי תפיסת עולמנו. והדבר הדחוף שעמד על הפרק עם כניסתי לתפקיד היה כינוס הוועדה המתמדת של החלטת הממשלה 550, ההחלטה שהוביל מנסור עבאס בממשלת בנט-לפיד עבור המגזר הערבי, הלוא היא תוכנית תקאדום. גם המנכ"ל לשעבר במשרד שלי וגם ראש הרשות לשעבר לחצו עליי מאוד לכנס את הוועדה מייד, ללא דיחוי. האמת היא שלא הייתה לי בעיה לכנס את הוועדה, שכן היא תוכננה בסמוך לכניסתי למשרד, רק ביקשתי בתמימות לקבל קודם את כל החומרים הרלוונטיים: הקצאות ואחוזי ניצול, רשימת המיזמים, וכמובן דברי הסבר על המדיניות שתלווה את התוכנית והוועדה. הם בתגובה העבירו לי רשימת מיזמים עם שמות מפוצצים ומעוררי השראה. ומה הם הסבירו לי? שכל הנתונים יהיו בוועדה, וכי לא נהוג ששר מתעמק בנתונים. אני חזרתי וביקשתי שיעבירו לי את הנתונים. אמרתי שזה אמור להיות בלחיצת כפתור, שהרי משרדי הממשלה מנוהלים במערכת ממשלתית רשמית הנקראת מרכב"ה. אז תאגדו את הנתונים, נשב, נדבר, וקדימה לוועדה. ושוב, בתגובה, חוזרים הגמגומים, המילים המפוצצות, כותרות מתוזמרות בעיתונים, בערוצים ובאתרי התעמולה, בשיתוף מתקפה ארסית של חברי כנסת מאזור החיוג של קפלן-עזה. איומים גם היו: על תוכניות קריטיות שלא יצאו לפועל ויקריסו את המגזר הערבי, ועוד ועוד. למה הציבור לא קונה את "הסיפור" שמספרים לו עכשיו תראו. בסוף, מה גורם לרוב יהודי רחב כל כך להצביע לראש הממשלה בנימין נתניהו? תחשבו על זה. בזמן שיושבת לה מסעודה משדרות, ומכלוף מאופקים, שגידלו כאן דור של אריות יהודים ומאמינים, שמעולם לא דבק בהם רבב. אז למה הם מצביעים למועמד שיש נגדו כתבי אישום, כשכל היום ערוצי התרעלה פותחים בפרשות חדשות, וערוצי הנדסת התודעה משדרים להם בלולאה אינסופית את ראש הממשלה נתניהו נכנס לצוללת, יוצא מצוללת, נכנס לצוללת, יוצא מצוללת? עדי מדינה, מאות לשעברים שמכריזים שיש סכנה לאומה ולדמוקרטיה שקורסת. זה פשוט מאוד. אותם מצביעים, גם אלה ללא השכלה פורמלית, הם בעלי אינטואיציה בריאה וחדה שאומרת דבר אחד: אנחנו לא מאמינים להם. לא לשי ניצן, לא לאלשיך, לא ל"אל-ג'זירה 12" ולא ל"אל-מנאר 13", ובטח ובטח שלא לפרקליטות. אותו דבר אני. כשאני שומעת את הצלילים, את התדרוכים, את הכתבות ואת ההדלפות, אני ישר מבינה שבאים "לערבב" אותי, בלשונם. ואני אומרת להם דבר פשוט: חבר'ה, לא תתכנס כאן שום ועדה עד שכל הנתונים לא יגיעו לשולחני. נקודה. ולא כדאי לכם להתעסק איתי. למה? כי אני כבר רגילה לכותרות, רגילה למתקפות, וזה כבר עובר לידי. ועדיין, שולחים לי נתונים לא רלוונטיים והמון המון כותרות. כאן הבנתי שצריך להיכנס פנימה ולהבין מה הסיפור. וכך, לראשונה מקום המדינה, "קמה הממשלה המסוכנת ביותר" לחברה הישראלית בכלל, ולחברה הערבית בישראל בפרט, לשיטתם. האמת היא שהשמאל הישראלי תמיד היה נאיבי, יכלו למכור לו את הירח: מכרו לו את אוסלו עם יונה ועלה של זית, מכרו לו את ההינתקות של אנחנו כאן והם שם, מכרו להם שהם הרוב, מכרו להם כלכלה קורסת, שוד הגז, חרם כלכלי, צונאמי מדיני, אמרו שאיבדנו את טראמפ, שרפיח היא ספין ואין אסטרטגיה. האמת, שאני יכולה לנאום כאן עוד חודשים ולא אספיק לציין את כל התחזיות וההזיות האומללות שלהם. אבל הכי חמור הוא שהצליחו למכור להם שחייבים להסיר את הביורוקרטיה לטובת החלטת הממשלה 550. מנסור עבאס אמר לממשלת הנוכלים: אני אצביע על מה שאתם רוצים, אני אחזיק אתכם מהאוזניים, רק בתנאי אחד: תחברו אותי ואת מועצת השורא למוביל הארצי של הכספים. אני רוצה לראות את כל אגף התקציבים בכפר קאסם עם פנקסי צ'קים פתוחים. איך אמרה קודמתי בתפקיד מירב כהן: אני ומנסור 24/7 על הכספים האלה. כשהכסף מזין פשיעה, לא מצמצמים פשיעה עם סיסמאות הסיפורים בלופים שמכרו לנו על תוכניות חינוך, דיור, הכלה והקשבה, הזרימו מיליארדים לרשויות, למשרדי הממשלה ולחברות הממשלתיות כדי לכאורה לצמצם את הפשיעה באמצעות חינוך ותרבות, שיכון ועוד. למה דומה הדבר? כאילו ארצות הברית הייתה נלחמת בדאעש באמצעות תוכניות חינוך ודיור וחלוקת פיצות במתנ"סים, או שממשלת ישראל הייתה נלחמת בחמאס בעזרת טקסים אלטרנטיביים של שוברים שתיקה ובצלם. אותה ממשלה חשבה שנתוני הפשיעה אמורים לרדת פלאים. אז זהו, שממש לא. הם הכפילו את עצמם. ולאחר שהבנתי איך פעלה השיטה וצללתי לנתונים, כבר בישיבה הראשונה שהשתתפתי בה למיגור הפשיעה שאלתי את הנוכחים, ובהם שב"כ, משטרה, שב"ס, שרים וראש הממשלה: מי לדעתכם העבריין שגרם הכי הרבה נזק למפת הפשיעה בישראל מקום המדינה? עלו שם שמות של אברג'יל, של רוזנשטיין ועוד. ואני אמרתי להם: כולכם טועים. מי ששינתה את הפשיעה במדינת ישראל היא פקידת בנק בשם אתי אלון, שהפכה כנופיות מקומיות לארגוני פשיעה, וחלקם אפילו לבינלאומיים. אתי אלון, בזכות 250 מיליון ש"ח שהזריקה ישירות לוורידים של אותם עבריינים, הפכה אותם לארגוני פשיעה שבכסף הזה רכשו אמצעי לחימה, אנשים, רכבים משוריינים ומכולות סמים, ובנו אימפריות של פשע. בדיוק כך עשתה גם ממשלת הנוכלים. היא חיברה את ארגוני הפשיעה ישירות לצינור של החשב הכללי. זה לא מקרי שכאשר נעצרים ראשי ארגונים, נעצרים איתם גם ראשי רשויות. הרציחות שאנחנו רואים היום הן מלחמות שליטה על רשויות מקומיות, על מכרזים ממשלתיים, על שליטה במוסדות ובמנגנונים. הן לא על סחיטה על מכולת או צפירה ברחוב. היום, ארגוני הפשיעה יצרו איים פליליים ברשויות. הם שולטים במינויים, מהשומר בשער המועצה ועד המנכ"ל ומהנדס הרשות. הספקים והקבלנים שלהם. וכולם מבועתים מפחד. איש הציבור לא מפחד רק על עצמו, הוא מפחד גם על בני משפחתו ועל החמולה שלו. בני משפחתו אומרים לו: תחתום על כל דבר, אנחנו לא רוצים בעיות. אותם ארגונים רוצחים מועמדים לראשות העיר. ראשי ערים ומהנדסים מתחננים לא להעביר להם כספים. בנצרת ארגון פשיעה הכריע עירייה שלמה. בנגב אין אנטנה של סלולר שלא משלמת דמי חסות, אין קו חשמל שלא גונבים ממנו חשמל. בעמק שרה בבאר שבע אני רואה כתובים על קירות בערבית, אני שואלת מה כתוב, אומרים לי: תראבין. מסמנים טריטוריות באין מפריע. למה עצרתי כספים, ולמה אני נחושה לאסוף נשק אני מודיעה כאן לאזרחים הערבים: לא עצרתי תקציבים על בסיס מגזרי. הסתובבתי ביניכם וראיתי את התסכול, את הפחד ואת חוסר התקווה. עצרתי את הכספים האלה רק מתוך הבנה שהם מתדלקים את הפשיעה. עצרתי את הכספים שנציגי הציבור שלכם הבטיחו לחלק לראשי המועצות ולארגונים המפלגתיים שלכם. אני אומרת דבר פשוט: חינוך אפשר להשלים, לנהוג אפשר גם בלי כיכר, אבל חיים אי-אפשר להחזיר. רק היום דיברתי עם אזרח תל שבע, והוא אמר לי בפירוש: אל תעצרו, החודש הזה הוא החודש היחיד שלא שומעים יריות. ולכן, לאחר פגישות רבות, כולל עם ראש הממשלה ועם ראש השב"כ, הבנו שאין דרך לעצור את הגידול הממאיר הרצחני הזה אלא באמצעות איסוף נשקים. במקביל נקים יחידות משטרה ייעודיות כדי לאפשר חיים ועסקים ללא דמי חסות. אנחנו נחושים, ולא נוותר עד שנערוף להם את הראש באמצעות חקיקת חוקים ייעודיים. ואני אומרת גם את זה כפי שאמרתי: אם זה היה תלוי בי, הייתי מכניסה צבא שייכנס, מרמלה בצפון ויוצא בתראבין בדרום, ועובר בית בית לאסוף את הנשקים, בלי פצ"רית, בלי יועמ"שית, בלי בג"ץ ובלי בצלם. וכל האנרכיסטים ורסיסי האופוזיציה יכולים לצרוח, מקפלן עד עזה, על זכויות אדם וד-מו-קרט-יה. יש לנו מכשולים רבים, גם מבית, ובעיקר הפרקליטות שרואה שמעצר מינהלי טוב רק למתיישבים ולא לארגוני פשיעה רצחניים. לכן, בעיניהם, אמצעים טכנולוגיים כמו אלה שהפעילו על עשרות מקורבי ראש הממשלה חשובים יותר מסיכול ארגוני פשיעה. ולכן במשך שלוש שנים הם מונעים חקיקה בנושא. ראינו בליל התקציב גם קרבות של מי שחשבו שתוכניות של "איפה זה פוגש אותך" ו"איך זה גורם לך להרגיש עמוק בפנים" חשובים יותר מאיסוף נשקים. שיהיה ברור: אני נחושה. מה שעברתי בשלוש השנים האלה יכול למלא ספרים רבים, האיומים, הכתבות השקריות, האנשים הרעים, הרדיפה, הלחצים. אבל הם לא מבינים שתמו ימי "הנסיכים" בליכוד. הם לא מבינים שאנחנו לא כאן כדי לנהל שוטף ולבקש שקט, אלא כדי להילחם בעבור המדיניות ובעבור קהל בוחרינו. אנחנו לא גנבי קולות. עלינו לא מאיימים ואותנו לא מפחידים. אנחנו כאן כדי להחזיר את המשילות, הדמוקרטיה ורצון העם, ראס בין עינכּ.